ילדות באור המסמא

גדלתי בקיבוץ. קיבוץ של השומר הצעיר בשנות השישים, בצפון הארץ היה; במבט לאחור; מקום מוזר לגדול בו (אז כמובן זה לא נראה לי מוזר) עד כיתה ו' לא הכרתי כמעט אנשים שגרו מחוץ לקיבוץ (איזו דודה ומשפחתה שהיינו פוגשים אחת לכמה חודשים ועוד משפחה אחת של קרובים רחוקים שהילדים שלהם היו מגיעים כל קייץ) גם קיבוצניקים אחרים לא הכרתי. יחידת ההתייחסות הראשונית שלי הייתה הקבוצה שלי בקיבוץ, אחר כך הקיבוץ עצמו ומעל זה היקום. ההורים שלי לא היו חלק מהמשוואה הזו, הם היו שני אנשים נחמדים שהייתי פוגש לשעתיים אחרי הצהריים, כשהייתי חולה אחד מהם היה בא איתי לרופא (עם זה היה אחרי הצהריים, בבוקר הייתי הולך עם המטפלת), היו אומרים לילה טוב לפני השינה, לפעמיים היו נשארים קצת יותר מספרים סיפור וממשיכים הלאה. אין לי ספק שהורי אהבו אותי ודאגו לי (הם כבר לא כאן כדי להכחיש זאת) אבל הם כמו כל חברי הקיבוץ היו "חיילים" של המערכת, המערכת שנקראת קיבוץ. במבט לאחור שלושים ושתיים שנים אחרי שעזבתי נראה לי שהקיבוץ של אז, של ימי ילדותי היה הכת המושלמת. כת שלא היה צריכה להעמיד בראשה איזה שהוא גורו דומיננטי ושלא נזקקה לאמצעי ענישה ואכיפה דרקונים כדי לכפות את חוקיה ודרכיה, כל מי שחשקה נפשו יכול היה לעזוב ולא הוטלו עליו כל איסורים ומניעה של חזרה או סנקציות על קרוביו ולכן לא פלא שהרעיון המקורי של הקיבוץ שרד באופן יחסי הרבה זמן אבל הלך והתפוגג קורס לאיטו לתוך עצמו. הקיבוץ היה קבוצת אנשים שהחילו על עצמם באופן וולנטרי רעיון שלהשקפתם נעלה היה על כל הרעיונות האחרים כולם, רעיון השיווין והשיתוף, והתמסרו עליו באופן כמעט טוטאלי והכפיפו (לא מתוך פחד או ציווי חיצוני אלא מתוך אמונה יוקדת שזוהי הדרך הטובה ביותר) גם את ילדיהם לאותו רעיון, לאותה אמונה. לא עשיתי מחקר ואין לי שום יומרה להיות הסטריון של רעיון הקיבוץ, אין לי גם ידיעה מוצקה (רק מסיפורים) על כיצד התנהלו הדברים בקיבוצים אחרים. גם לגבי החיים בקיבוץ שלי מטרתו (עד כמה שניתן לדבר על מטרה) של הפוסט הזה הוא לספר על שנות ילודותי המוקדמות בקיבוץ מנקודת מבטי הסוביקטיבית, בראיה לאחור של עשרות שנים וטיפול ארוך. אני מודע לחלוטין לעובדה שאחרים שגדלו איתי חוו בצורה אחרת (אולי לגמרי) את אותן שנים ושיש להם נקודת מבט שונה על אותן הסיטואציות והפוסט אינו אלא בבחינת רק על עצמי לספר ידעתי, אין בו רצון לזרות אשמה על מישהו, אין רצון להתקרבן אלא רק נסיון להבין את ההשלכה של שנות ילדותי על האדם שהפכתי להיות, את ההשפעה של אותן שנים על השבר שנשבר בי מאוחר יותר בזמן שרותי הצבאי וממשיך להקרין על חיי מאז. ככלל אין לי עניין לעסוק בפוסט הזה באנשים או מנגנונים חיצונים שהשפיעו עלי אלא רק לנסות ולהבין את החוויה שלי מול אותם מנגנונים.

אז נתחיל: נולדתי וגדלתי כאמור בקיבוץ של השומר הצעיר בגליל המערבי, קיבוץ בגודל בינוני, לא מפורסם ולא בולט. קיבוץ רגיל כפי הנראה. בתקופה שבה נולדתי החלה התדלדלות מסויימת בשיעור הילודה בקיבוץ, הקבוצה שלי שמנתה  שלוש עשר ילדים הורכבה מבני זקונים של דור המייסדים (כמוני) והמבנים הבכורים של בני הקיבוץ הבכורים (כלומר הנכדים הראשונים של הקיבוץ) היו גם שניים או שלושה שלא נכנסים בדיוק לתוך הסכמה הזו אבל זה לא ממש חשוב. מה שחשוב שהיינו קבוצה קטנה של שמונה בנות וחמישה בנים שחיו כמעט מגיל אפס ביחד. כמובן שמן השנים הראשונות אני לא זוכר כלום, מסיפורים אני יודע שהנוהג בקיבוץ באותה התקופה שתינוק שנולד היה מוכנס לבידוד של שלושה חודשים, האמא היתה באה להניק מספר פעמים ביום ולאבות בכלל אסור היה לבוא במגע עם התינוקות מקסימום היה מותר להם להסתכל מבעד לחלון. הזכרונות המוקדמים ביותר שיש לי הם ממלחמת ששת הימים; הייתי אז בן ארבע; הזכרון הקוהרנטי הראשון שלי הוא בערך משנה לאחר מכאן: אני עומד מול חלון גדול בבית הילדים ורואה את אימי עוברת בשביל שממול, אני קורא לה "אימא, אימא" אבל היא לא שומעת ולא מסתובבת, הגננת אוחזת בכתפי ומסובבת אותי ואומרת לי "אימא לא שומעת אותך והיא גם לא יכולה לבוא כי עכשיו אלו לא השעות של ההורים…."

מהרגע שאוחדנו לקבוצה בגיל שנה אני חושב ועד סוף כיתה ו' היינו ביחד יום יום עשרים ואחת שעות ביממה, בין ארבע לשבע היינו אצל ההורים אבל מהר מאוד עוד בגיל הגן היינו מבלים בייחד גם את שעות אחר הצהריים, משחקים, רבים, בוכים, כועסים אבל ביחד ככה שהאינטרקציה עם ההורים הצטמצמה למינימום. שוב אני לא זוכר שההורים שלי היו מעורבים בחיי זולת תקופות שהייתי חולה או כגון אלה (כשכאבו לי השיניים) כמובן שהיו רגעים קצרים וקסומים שאני נוצר עד היום: כמו טיול שבת לביצה של ליד הים עם אבא שלי, חבר מהכיתה ואבא שלו והכלב. או שבת סתווית על הדשא לפני הבית יושב בחיקה של אימי ומספר לה על הטרקטור החדש שהגיע לקיבוץ. אבל רוב הזמן היינו נצורים ביחד, קבוצת אילנות, שיחקנו ביחד, אכלנו ביחד, למדנו ביחד, גידלנו כלבים במשותף, הלכנו לישון באותם חדרים ובאותה שעה אחרי ששמענו את אותו הסיפור. היינו ילדי טבע במובן מסויים, טיילנו הרבה הסתובבנו בשדות ובשטחי הבור שמסביב לקיבוץ אספנו חיות פצועות וטיפלנו בהן, גם הקיבוץ עצמו להוציא את כביש הגישה לא היו בו דרכים סוללות אלא שבילי אפר. במידה רבה מאוד אלה הזכרונות הנעימים ביותר מאותה התקופה, שעיצבו בי אהבה גדולה לטבע ולמרחבים ולבעלי החיים. כשלמדנו לכתוב לימדו אותנו לחתום את שמנו: "עידן (ללא שם משפחה), קבוצת אילנות, קיבוץ עברון." זהו זה היה הזיהוי שלנו, חלק משלם. מתי הלחץ של הביחד החל לסדוק אותי? קשה לי לשים את האצבע במדויק, זה היה מין הסתם תהליך איטי, בילתי מורגש, סמוי מין העין. הייתי (לפי זכרוני) ילד רגיל מאוד, ממש באמצע, לא הכי חזק ולא הכי חלש, לא תלמיד טוב ולא תלמיד רע, לא הכי מקובל ולא הכי נדחה, האמצע של האמצע, לא בולט בשום מובן. מתי שהוא בין כיתה ב' לג' התחלתי להרגיש את הסדק, הייתי כמובן קטן מידי בשביל לתת לו שם או לאפיין אותו אבל מתי מעט בניגוד לרצוני הרגשתי שאני זקוק להפוגה מהקבוצתיות הזו, בהתחלה אלו היו התחמקויות קטנות מי מטלות קבוצתיות כמו שטיפת בית הילדים בימי שישי בבוקר והמשיך בכיתה ד בהתבודדויות, הייתי חומק לבדי מבית הילדים לחורשה או לשדה יושב באיזו פינה מוסתרת חצי שעה-שעה ומדבר לעצמי, חולם בהקיץ, קורא ומתרגל מלנכוליה ובדידות. התחלתי לסבול מסיוטים בלילה ומקשיים להירדם ולמשך תקופה לא נעימה בכיתה ד' חזרתי להרטיב במיטה. לפעמים בלילות הייתי רץ בשבילי הקיבוץ החשוכים לחדר הורי, שלא ידוע ממש מה לעשות איתי, לעיתים היו מחזירים אותי עוד באותו הלילה ויושבים לידי, לעיתים היו נותנים לי לישון על הספה ומחזירים אותי מוקדם בבוקר לפני שהמטפלת מגיעה. באופן מפתיע לא חלה התדרדרות משמעותית במעמדי החברתי בקבוצה, בריאה לאחור נדמה לי שחברי לקבוצה קצת קינאו בי ובהבלחות האינדיוודואליזם שהפגנתי. ואז קרו שני דברים אחד אחרי השני: קודם כשהייתי בתחילת כיתה ה' פרצה מלחמת יום כיפור וההורים התחילו לישון בבתי הילדים, אבא שלי הפך דייר קבוע בבית הילדים שלנו. ואחר כך הגיעה כיתה ו' הצטרפנו לתנועה (השומר הצעיר) נחשפנו לילדים אחרים ממקומות אחרים ובסופה של אותה השנה עברנו ל"מוסד החינוכי" הבית ספר האזורי וכאן החלה תקופת הנעורים שלי, שהחלה בתרועה רמה והסתיימה במפח נפש מסויים. אבל עליה אולי בפוסט אחר.

 

תקווה

"זמן הוה וזמן עבר

שניהם אולי הוים בזמן עתיד

וזמן עתיד אצור בזמן עבר.

אם הזמן כולו הוה לעד

הזמן כולו לא יפדה"

ת.ס אליוט מתוך ארבעה קוורטטים (תרגום אסתר כספי)

כואבת לי כף הרגל, כאבה לי הבטן כל היום, בצהריים כאב לי הראש. אז אני יושב ובוהה, קוראים לזה למדוט, אני סתם בוהה, יושב בישיבה מזרחית נושם ומשתדל לא לחשוב על כלום, משתדל כי מחשבות זה כמו זבובים אתה פותח את החלון להוציא את אלה שבפנים ומיד נכנסים אחרים. אז אני יושב ובוהה, מגרש את המחשבות, מנסה לא לדעת מה אני מרגיש כרגע, רוצה לצוף בתוך הרגשות הסותרים, כמיהה, עצב, תקווה, מלנכוליה, שמחה, יאוש, בדידות, פחד, חמלה והכרת תודה. הכרת תודה לעולם על כך שאני קיים, עם כל חוסר חשיבותי משמח אותי לדעת שיש לי קיום כלשהו, אפילו עם הוא לא בהיר לי, אפילו עם הוא פרדוקסלי, אפילו עם חלקו גורם לי סבל. אני יושב ובוהה מול הקיר, הנשימה עמוקה ואיטית המוח מתכסה בשכבה דקה של כפור, אני צף ומתנגד, בשליטה וחסר אונים. הביולוגיה והפיזיקה שלי מונכחים. אני חומר ואני אנרגיה, קולט ומשדר, טוב לי ורע לי ואדיש לי. אני חי כנראה ואולי אני כבר מת. אבל כנראה שעדיין לא

בטיפול

לרגע אחד כשאני מצליח להתנתק מרעשי הרקע של החיים אני שומע את הצליל, הצליל של השקט, הצליל שעליו שרו סיימון וגרפונקל, הצליל שאותו שמעתי למשך שבריר של שנייה בבוקר אחד ביולי אלף תשע מאות שמונים ושלוש, צליל התודעה המתבקעת לשניים. שנים רבות לאחר מכאן המשיך אותו הצליל ללוות אותי, תמיד תקוע במעמקי התודעה, לא עוד, נפרדתי ממנו, היום אני צריך להתאמץ כדי לשמוע אותו, למדתי אפילו להתיידד אתו, עם הצליל של הטראומה, אותה הטראומה שהכתה בי בבוקר קייץ אחד ושצילקה אותי לתמיד אבל לא עליה אני רוצה לספר אלא על המסע שלי להחלמה, על הטיפול שעברתי (ועודני עובר) אני רוצה לתת חיים למסע הזה מנקודת מבטי לנסות ולתאר את ההרגשה (הסובייקטיבית) של להיות בטיפול, את העליות והמורדות במסע הזה ואת התובנות שאני לוקח ממנו.

לקח לי זמן רב להכיר בכך שאני זקוק לטיפול, יותר מזה לקח לי הרבה מאוד זמן להכיר בכך שיש לי בעיה, חשבתי שאלו החיים סבל מתמשך. בטרם הפכתי לאבא הייתי אדיש וציני חווה מדי פעם התקפי זעם חסרי פשר, הטראומה הייתה נסתרת לא הייתי מוכן להודות בקיומה. ואז נולדה ביתי הבכורה, האחריות שנפלה עלי הלמה בי, הטראומה הרימה את ראש והשתלטה לי על התודעה ואני פניתי לחבר וותיק, האלכוהול ומכאן ההידרדרות הייתה מהירה, אלא שלאלכוהול יש תכונה מרכזית אחת והיא להטביע, להטביע אותך במה שאתה סובל ממנו במלאה ועוד להעצים את הסבל. לאלכוהול יש תכונה נוספת ככול שאתה צורך אותו יותר אתה רוצה עוד ועוד ממנו עד שהוא הופך למרכז חייך. ואז רגע לפני השקיעה הסופית בתהום הצלחתי לעצור, בזכותה של בת זוגי הגעתי לטיפול, טיפול שהציל את חיי ועליו אני רוצה לספר, על הטיפול.

בראשית הייתי צריך להיגמל מהתלות שלי באלכוהול וכאן שיחק לי מזלי והגעתי למטפלת שזאת התמחותה, המזל שיחק לי פעמיים משום שביני לבין המטפלת נוצרה כימיה שאפשרה לטיפול להתפתח ולפרוץ ולהמשיך גם לאחר שנגמלתי מהשתייה ולהפוך למסע ששינה את חיי. הכניסה שלי לתוך הטיפול הייתה מעמדה של נחיתות: הייתי אדם מכור, סובל, חסר ביטחון ולא נותן אמון. חששתי מאנשים בעלי סמכות והייתי בחרדה כשנכנסתי לפגישה הראשונה עם המטפלת שלי. החרדה החלה מתפוגגת אל מול הפרקטיות שלה, משום שהאמירה הראשונה שלה הייתה "מתי אתה מפסיק לשתות?" ולמרות שהתגובה שלי רצתה להיות "לעולם לא" אמרתי "בסוף החודש" זו הייתה האמירה העצמאית הראשונה שלי, זה היה הצעד הראשון שלי בדרך להשתחררות מהטראומה ומהסבל שהיא גרמה לי. כמכור וכסובל מפוסט-טראומה הייתי במצב של מחיקה, כל מערך הרגשות שלי היה "שטוח" הכאב והבושה והאשמה כיסו את היכולת שלי לחוש רגשות עמוקים, לא יכולתי לזהות מה באמת אני מרגיש כלפי העולם, הייתי אדיש למה שקורה ולמה שייקרה. בפגישות הראשונות עם המטפלת שלי יצרנו קודם כל מרחב שיהיה בשבילי בטוח, מקום שבו אני אוכל לתת אמון במי שמולי. המטפלת שלי גרמה לי להרגיש בטוח בכך שהיא הסתכלה לי בעיניים  ולא יצרה תחושה שהיא איזו שהיא מומחית יודעת כל, ההרגשה הייתה של שותפה לדרך. לאט, לאט ובזהירות "יד ביד" אחת לאחת פירקנו את ההתנהגויות השליליות שלי ופנינו לי מרחב שבו יכולתי להתחיל לנוע, מרחב שבו התחלתי ללמוד להכיר מחדש את עצמי.

קשה לי לכתוב על הטיפול שלי, בכלל נראה לי שתיאור של טיפול מנקודת מבטו המטופל הוא מסובך. לאחר שבנינו יחסי אמון וסביבה בטוחה התחילה עבודת העומק, החקירה בתודעה שלי. אני לא יכול להסביר את התהליך במילים מדויקות אלא רק לנסות לתאר תחושות. העבודה לא הייתה לפי סכמה מסוימת אלא ממש על פי הזרימה של השיחה. אני בדרך כלל הייתי מגיע לפגישות עם דברים שרציתי להביא, נושאים שהטרידו אותי והיינו מדברים עליהם, לאט, לאט עברנו משיחה על מה שמטריד אותי לשיחה על הרגשות שמפעילים את הטרדות הללו, ככה למדתי להכיר את מה שאני מרגיש ולא רק את מה שאני חושב שאני מרגיש. היו ממש רגעים של הארה שבהם תוך כדי שיחה הצלחתי להרגיש גופנית את התחושה הפנימית ולעשות לה אדפטציה ורבלית. כל התהליכים הללו התרחשו במשותף, כלומר בשיתוף מלא עם המטפלת שלי: חקרנו ביחד, גילנו ביחד והרגשנו ביחד. מבחינתי מדובר במסע שהוציא אותי מחושך לאור. כשהתחלתי את הטיפול הייתי במצב של שיתוק רגשי, היום אני מרגיש אדם שלם יותר שמסוגל להביע קשת של רגשות, שמצליח לכעוס ולשמוח (לא הרבה) שמסוגל להתמודד עם שינויים ועם דברים לא צפויים, לא תקוע בתוך לימבו משתק, אדם חי. הטיפול לא היה מעשה קסמים, לא הוקס פוקס אלא עבודה אטית וסיזיפית עם רגעים קטנים, כמעט בלתי מורגשים של חסד והארה. הייתי מגיע פעם בשבוע לפגישה טעון ולאט לאט מפרק ביחד עם המטפלת שלי את התחושות והמחשבות. כשהייתי יוצא מהפגישה בדרך כלל הייתי מרגיש הקלה, תחושה של התקדמות גם עם זעירה ועם תובנות להמשך השבוע, דברים לעבוד אתם, חלק גדול מהעבודה היה מתבצע ביני לבין עצמי כשאני משחזר את הפגישה האחרונה ומנסה להיעזר בדברים שעלו בה בהתמודדות היומיומית עם הדבר הלא פשוט הזה שנקרא לחיות.

זה היה מסע שלא הגיע לסוף וודאי שלא למיצוי אלא להרגשה משותפת שצריך קצת חופש מהתהליך, שאני צריך לצעוד קצת לבד, לבחון זוויות חדשות, לנסות גישות טיפוליות אחרות לבחון את הכאבים שלי מצדדים חדשים כשאני מרגיש שיצקתי בטיפול שלי משטח יציב שעליו אני יכול להמשיך ולהיבנות. המסע הזה שאני צועד בו גילה לי מהם הדברים שאני אוהב, מה נותן לי הרגשה טובה, מה עוזר לי להתמודד עם עם הכאב שבתוכי (שכנראה לא יפוג לעולם) קודם כל זו המשפחה שלי, בת זוגי ובנותיי התומכות והאוהבות, הכלבה שלי (כן יש לה מקום חשוב בחיי) והכתיבה (זו הסיבה שאני מציף אותכם בהגיגים נרקיסיסטים) עצם מעשה הכתיבה גורם לי לתחושה טובה, להרגשה של התעלות, של חיים.

 

 

 

רונית מטלון

אישה קטנה ואלגנטית, חכמה וחריפה, מקורית ומעניינת. כן אני מודה ולא אבוש הערצתי אותה ואת כתיבתה. היא אולי האדם שהכרתי שהשפיע עלי יותר מכול. המורה המיוחדת ביותר שהייתה לי, עם יש בעבורי מישהו שאני יכול לומר עליו שהיה לי מורה לחיים זו היא, רונית. אני יכול להרבות בסופרלטיבים עד אין קץ, כמה מיוחדת, חכמה ונדיבה הייתה. מנקודת מבטי, מבט של תלמיד, היא היה המורה המושלמת, ישרה וישירה, מדויקת מאוד ומוכנה תמיד לשמוע. היא הייתה שגרמה לרצות לכתוב, היא הייתה זו שגרמה לי להאמין בעצמי, ביכולת הכתיבה שלי, בזכותה אני כותב. ועוד לא אמרתי מילה על כתיבתה שלה, הייחודית והמקורית, קול יוצא דופן בספרות העברית של סופרת ואישה יוצאת דופן שהייתה לי כמגדלור ואני כואב את לכתה בצער גדול.

הרוח בצמרות (שם זמני) פרק ג'

עשר לירות ארץ-ישראליות, מהיכן הוא ישיג עשר לירות ארץ ישראליות? הרי אין לו לתלמיד בטיץ כל רכוש, אז כסף? ועוד עשר לירות? הנער המתולתל נאנח, לחץ באצבעו לגשר אפו את משקפיו העבים והתיישב על המיטה, ממולל  בידיו את צרור הנירות הדקים, הוא נאנח שוב וקיפל בעדינות את הניירות ודחק אותן מחתח למזרון. בחוץ החלה השמש לשקוע ומרגיעה במנוסתה את החום הכבד; נובמבר אלף תשמע מאות שלושים ותשע היה שחון. הנער החליק בידיו על מכנסי החאקי הקצרים העביר יד בשערותיו וניסה לארגן את המחשבות בראשו. הדפים הגיעו בתוך שתי מעטפות, מעטפה חיצונית עבה עם בול של פלשתינה א"י ממוענת ליורגן קרויטר בית הספר המקצועי טיץ, קיבוץ יגור בגב המעטפה נכתב שהשולח הוא משרד עורכי הדין "קימלהוף את קימלהוף" מרוב לילנבלום 43 בתל אביב. המעטפה הכילה מעטפה נוספת, דקת נייר ושמנת תוכן שעליה נכתב בכתב גרמני מסולסל וגליון נייר עבה מודפס בעיברית שבו נכתב שעם יעביר האדון יורגן קרויטר לידי משרד עורכי הדין "קימלהוף את קימלהוף" עשר לירות ארץ ישראליות עד לתאריך העשירי לדצמבר 1939. ידאג המשרד לנפק לו תעודת מסע מנדטורית וכרטיס נסיעה ברכבת מתל-אביב לפורט סעיד שם יוכל בשלישי לינואר 1940 לעלות על האוניה "כריסטינה וארו" העושה את דרכה מטריאסט לשאנגחי. מאיפה לכל הרוחות הוא ישיג עשר לירות? ומה יש לו לעשות בשאנגחי? המכתב בגרמנית היה מאימו, בכתב יד צפוף ורועד היה היא סיפרה לו את כל הקורות אותם בגרמניה מאז עזב בדצמבר שלושים שמונה, את רוב הדברים הוא כבר ידע, בערך פעם בחודש היה מגיע ממנה מכתב ארוך שעיקרו הוא כמה מצבם קשה ומספרת לו על המאמאצים שהיא עושה על מנת להביא לשחררו של אביו; הקולונל בדימוס בצבא הקיסרי, בעל צלב הברזל מקסמיליאן קרויטר; הוא היה משיב במכתבים קצרים שהיו מתארים את יופיה של הארץ, את מעלותיה של החברה הקיבוצית וכמה טוב לו כאן, אף מילה על קשיים או מכשולים. הפעם מכתבה נשא בשורה: "אבא שוחרר (היא לא פירטה מה נאלצה לעשות לשם כך) הם קיבלו חמישה ימים לעזוב את גרמניה ועכשיו הם בטריאסט מתעתדים להעלות על ה"כריסטינה וארו" שתוביל אותם לשנגחאי, המקום היחיד שעליו הצליחו להשיג ויזה. ולארץ ישראל ניסתם? רטן לעצמו מהדק בחוזקה את משקפיו העבים לגשר אפו. במכתב מתחננת בפניו אימו שיפגוש אותם בפורט סעיד ויצטרף לנסיעה לסין, ככה נוכל להיות שוב ביחד, נדמה היה לו שהבחין ברעידות בכתב ידה המסולסל, אנחנו מצפים לאותך חתמה את מכתבה. אבל ליורגן לא היתה שום כוונה לנסוע לשנגחאי, ביטנו אומנם התכווצה כשקרא את מילותיה של אימו אבל גופו הקשיח, בעשרת החודשים שעברו מאז הגיע ליגור השיל מעליו כל סממן של גרמניות, הוא לא דיבר בשפה אפילו לא עם חבריו לקבוצה, מעדיף לטעות בעיברית מאשר לדייק בגרמנית. הוא אומנם לא הצטיין בלימודיו בבית-הספר טיץ אבל אהב עד מאוד את העבודה בדיר ואת היציאה למרעה רכוב על גבי סוס. ברלין האפורה והקפואה היתה בשבילו לא יותר מזכרון רחוק שהוא התעקש למחוק, למרות שעברו רק עשרה חודשים הוא חש קשור בכול נימי נפשו לארץ החדשה  שאליה הגיע. הוא היה נחוש בדעתו למחוק את חייו הישנים ולבנות לו חיים חדשים. עכשיו צילצל הפעמון מכיוון חדר-האוכל, יורגן הוסיף לשבת על המיטה, מעביר את ידו בשערותיו, נושך את שפתיו הבשרניות אולי אפילו עלה דוק בעיניו. הוא הסיר את משקפיו, ניגב אותן בשולי חולצת החאקי והרכיב אותן בחזרה לוחץ אותן בחוזקה לגשר אפו ואז קם והזדקף ויצא מן הצריף בכיוון חד האוכל, אחר כך ילך לארווה להבריש את הסוסים.

הרוח בצמרות (שם זמני) פרק ב'

שלום קוראי היקרים, מצורף פרק ב של הרומן. אשמח להערות.

הרוח בצמרות- פארק ב'

אבי מת בסוף הקיץ, בימים שהחום מעיק והאור מסנוור אבל בשעות שלפנות ערב כבר אפשר להרגיש רוח קלה בצמרות העצים ובמערב מתקבצים להם עננים חולפים שמרככים את אורה של השקיעה. אבי מת בסוף הקיץ, בשלווה, רוח קלה נשבה בצמרות האורנים בחורשה שמול חלונו ועורב קרא מראש אחד העצים. אבי נקבר באדמה הקשה והשחורה של הגליל שישים וחמש שנים אחרי שקבע בה את ביתו. חזרנו לאט בשביל הכורכר מבית הקברות, כלב עזוב נבח במרחק. אבי לא היה איש של דיבורים, איש של מעשים היה, מעשים קטנים, יומיומיים, איש שחי את חייו בצניעות ובשקט, איש שלו ורגוע. איש של קפה שחור במוסך ודיבורים על טרקטורים ומכונות חקלאיות. רק מדי פעם, בחטף היה מעלה איזה שהוא זיכרון, אנקדוטה מימים עברו, משהו שקשור בשדות או בצבא לעיתים רחוקות הלך רחוק יותר אל ילדותו באירופה, בגרמניה שלפני המלחמה, תמיד היה מדובר בסיפור משעשע או לפחות נחמד מעולם לא זיכרון קשה או מטריד. את משפחתו כמעט לא הזכיר. אבי חי בהווה וחשב על העתיד את העבר נעל מאחוריו והתעלם מקיומו כאילו לא היה.

בכול זאת לא הופתעתי כשלאחר מותו במעבה ארון הבגדים מצאתי חמישה פנקסים שחורים בכריכה קשה, כתובים בגרמנית בכתב קטן וצפוף, העמוד הראשון מתוארך לחמישי לינואר שלושים ותשע והאחרון לשלושים במרץ ארבעים ותשע, עשור שלם מחייו שלא ידעתי עליו כמעט ולא כלום, הבעיה שגם לא ידעתי גרמנית, חוץ מ"שייסה" ו"שווין" . אני היסטוריון בן חמישים ושתים, גרוש, מעשן כבד ואוהב לשתות (ולא מים). החיים הובילו אותי להרצות מול תלמידים מנומנמים במכללה קטנה ומעט נידחת. ההתמחות שלי היא ההיסטוריה של ספרד ואמריקה הלטינית ואני מלמד קורס מבוא לתלמידי שנה אלף לתלמידי מדעי החברה, שהקורס הזה הוא חובה לא נעימה בשבילם.

עכשיו הייתי צריך למצוא מישהו דובר גרמנית רהוטה שיסכים לתרגם את פנקסים השחורים. דרכי אל פרופסור אהרון מאייר לא הייתה פשוטה. בתחילה פניתי לבית התפוצות אבל שם הוסבר לי שאין להם כוח אדם להתעסק בזיכרונות אישיים, אחר כך נסתי את מזלי בחוגים להיסטוריה באוניברסיטאות הגדולות גם שם לא גילו עניין בזיכרונותיו של יהודי גרמני שמת, אבל בחוג להיסטוריה באוניברסיטת בן גוריון פגשתי את פאני מזכירת החוג, אישה בת בלי גיל (אני מעריך שהיא בת בין ארבעים וחמש לשישי), חמורת סבר ששערה הקצוץ  היה צבוע בחום מלנכולי. היא רשמה את פרטי בקפידה והבטיחה (בנגוד לשאר האוניברסיטאות שדחו אותי בקרירות מבלי להניד עפעף) שתיצור איתי קשר עם ימצא מישהו שזיכרונותיו של יקה זקן יעניינו אותו.

חלפו כמעט שלושה חודשים, הפנקסים נחו להם בפינת שולחן העבודה שלי בדירת החדר וחצי שבה אני מתגורר בסמוך למכללה, שתיתי ויסקי זול ועישנתי עוד סיגריה מיותרת כשאני עובר על מבחני אמצע הסמסטר של תלמידי הלא מעניינים כשצלצל הטלפון ופאני, מנומסת ועניינית הייתה על הקו. יש מישהו שמתעניין בפנקסים שלך בשרה לי, יותר נכון מישהי, דוקטורנטית צעירה בשם גלית בן-ישראל שעושה מחקר על יהדות גרמניה לפני השואה, היא אומנם מתעניינת במשהו מאוד ספציפי אבל תשמח עם תיצור אתה קשר. להפתעתי בטרם ניתקה ביקשה פאני שאודיע לה, עם אפשר, איך מתקדם הנושא. רשמתי את המספר של של אותה בן-ישראל והודיתי לפאני על הטרחה. מילאתי את הכוס והסתכלתי על התקרה, כתמי מים ישנים ציירו עליה צורות אבסטרקטיות. לא תליתי תקוות גדולות בדוקטורנטית הצעירה אבל התגברתי על ההיסוס וחייגתי עליה. היא נשמעה לא כצפוי נמרצת ודעתנית את הדוקטורט היא עושה על תגובת יהודי גרמניה לליל הבדולח ואולי בזיכרונותיו של נער גרמני צעיר תמצא מידע שעשוי לסייע לה. היא אינה קוראת גרמנית בצורה שוטפת אבל המנחה מכיר כמה אנשים שיכלו לעזור, קבענו להיפגש. ביום החופשי שלי ארזתי את הפנקסים ונסעתי לבאר-שבע.

הגברת בן-ישראל הייתה בחורה גרומה ורזה בשנות השלושים לחייה לבושה בחצאית ארוכה ולא מחמיאה ושביס לראשה היא הייתה יבשושית ועניינית, היא שתתה נס קפה עם חלב סויה ואני עמדתי בפיתוי ושתיתי קפה שחור. היא דפדפה ברפרוף בפנקסים והבטיחה להחזיר אותם אחרי שתראה אותם למנחה שלה. השבעתי אותה שתשמור  עליהם כבבת עינה והיא הפטירה "בעזרת השם".

עשרה ימים לאחר מיכן היא התקשרה אלי ונשמעה מעט נלהבת, לא נראה לה שהפנקסים יוכלו לעזור לה במחקר שלה, אבל כן הם סקרנו אותה והיא תשמח לעזור לי למצוא מישהו שיתרגם אותם, היא הבטיחה להתקשר בעוד כמה ימים. כבר למחרת בערב היא השאירה לי הודעה שפרופסור אמריטוס אהרון מאייר מומחה לבלשנות גרמנית ישמח לפגוש אותנו ואת הפנקסים. הדלקתי סיגריה ופתחתי את המחשב, בגוגל היו רק שלוש שורות קצרות על פרופסור מאייר: בן שמונים ושמונה, יליד פראג, לימד בקיימברידג', חי בתל-אביב. יומיים לאחר מכן פגשתי את בן-ישראל בכניסה לדירתו הצנועה של הפרופסור בצפון הישן של תל-אביב. פרופסור מאייר היה בריה נמוכה בעלת קרחת גדולה ומבריקה, הוא נע בזריזות מפתיעה לגילו, אחרי שהגיש לנו תה ועוגיות פרג (מבלי ששאל לרצוננו) לקח את הפנקס הראשון והחל מעלעל בו, פתאום נעצר מצחו התקמט והחל קורא בריכוז, שנינו ישבנו בשקט נועצים מבטים מקווים, לפתע סגר את הפנקס בחבטה ונטל הפנקס השני, כעשר דקות קרא בו בריכוז ואז הרים את ראשו ומצמץ בעיניו "אוצר" הוא אמר בקול שורקני "יש לכם פה אוצר" אתה מסכים לתרגם את זה, שאלתי. "מסכים?" "בוודאי שאני מסכים, יש כאן תיעוד מדהים של חיי בחור צעיר בתקופה מרתקת, ונראה לי שחבויים פה גם כמה סודות שיעניינו אותך" אמר, ונעץ בי את עיניו שרק כעט הבחנתי בבהירותן המפתיעה לגוון פניו השחום. ידעת למשל, אמר שאבא שלך היה בבריגדה? ידעתי משהו, מלמלתי. הוא לקח את הפנקס השלישי, עלעל בו ושקע בו מספר דקות, אחר כך הרים את ראשו ונעץ בי את מבטו הבהיר, וידעת שהיה במוסד לעליה ב'? שהבריח יהודים מאירופה לארץ? לא, אמרתי. הוא נאנח אני עצמי עליתי בעזרתם, אולי הוא בעצמו הבריח אותי דרך האלפים? אפשר לעשן? שאלתי. לא, אמר העישון הורג. כל אותה עת הייתה גלית (בן-ישראל)  יושבת קפואה שספל התה בידיה וראשה רכון קדימה. כתוב פה משהו על המשפחה? שאלה לפתע, זה לא מסקרן אותך? פנתה אלי. לא הרבה ממה שראיתי, הפרופסור. אבל ידעת של משפחה שלך הייתה חווה בצפון גרמניה? ושסבא שלך היה קולונל בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה? לא היה לי שמץ של מושג, אמרתי. אני מיד מתחיל לעבוד על זה, אמר, תתקשרו עוד כמה ימים אוכל להקריא לכם את הדפים הראשונים. הרגשתי שראשי סחרחר, קמנו ללכת. פרופסור מאייר לחץ את ידי בחזקה, מטלטל אותה בעוצמה מפתיעה, כלפי גלית הוא הפנה קידה תיאטרלית. כשהיינו בחוץ הדלקתי סיגריה, איך מצאת אותו? שאלתי סיפור ארוך אמרה. סיפור בתוך סיפור מלמלתי לעצמי. נפרדנו לשלום ואני עשיתי את דרכי לבר הראשון שנקרא בדרכי. למחרת בבוקר ברכבת צפונה ראשי כאב ובחילה אחזה בי. אבל כשהגעתי הביתה (הייתה חופשת סמסטר) אחרי שני כדורים ובטרם השתרעתי על המיטה צלצלתי לפאני.

הרוח בצמרות (שם זמני) פרק א'

מי זה זמן רב שאני מנסה להתחיל לכתוב רומן, אחרי הרבה מחיקות אני שמח להציג את הפרק הראשון מתוכו, להנאתכם.

להב הברזל הכבד פער חריץ מחייך במשטח האדמה האטום,  הטרקטור האפור נאנק על זחליו, הלהב החלוד שקע לתוך המשטח השחור, הקשה, הזחלים חרקו, עשן שחור טרטר מתוך הארובה הצרה של הD-3 תרומת הסוכנות, האיש הצעיר והקרח סידר את משקפיו למול השמים החיוורים, עגל זיעה נשר במורד גשר אפו, הוא הוריד הילוך בטרקטור הזקן, עננת אבק עלתה מלהב החורק, דצמבר אלף תשע מאות חמישים ושש היה שחון.

השמש החולנית פנתה מערבה, חבורת עורבים אפורים התקבצה לאורך התלם החרב מנסים ללקט את שפלט הלהב החלוד, זוג אנפות בקר הביטו בהתקבצות בתקווה וחשש מחכות לפירורים שייעלמו מעיני העורבים. הלהב פילח מאורת עכברים שנמלטו במרוצה לאורך התלמים,  הקרח; שנהג את הטרקטור שגופו מוטה בזווית לאחור סוקר בעין אחת את התלם היבש ובעינו השנייה מתמקד בשורת הקזוארינות המאובקות שבקצה השדה;  הביט מרותק ממרומי כיסא הברזל בדיה השחורה שנחתה בעוצמה מגובה רב מתרסקת אל הארץ ונוסקת כשעכבר אפרפר מצווח בטפריה. מסיר לרגע את ידו מידית הכיוון של המחרשה ומהדק בכוח את משקפיו לגשר אפו והזיעה גולשת במורד מצחו.

מין המערב החלה רוח קרירה נושבת, עדיין אינה מביסה את החום אבל נושאת איזו שהיא תקווה כמוסה. הקזוארינות המאובקות נעו לאיטן, צלליותיהם מתארכות מזרחה, הD-3 הגיע בחריקת זחלים אל סוף התלם, הקרח משך בידית והלהב הגדול התרומם באנקה קלה, העורבים התקבצו מרעישים בצמרות השדרה, הקרח ישר את הזחל והחל נא לאורכה אל המחנה שעל הגבעה שאורותיו החלו אט, אט להעלות.

עוד לפני שעלה האור כבר נשבה השרקיה על העמק הקטן, במזרח התבהר לו עוד יום עכור, גלגל השמש כוסה ברקמה חצי שקופה של עננים מצהיבים, הרוח היבשה באה מהמזרח מאפירה את הרגבים השחורים ומוצצת מהם את שארית החיים. הזחל האפור חזר למרכז שורת העצים, לנקודה שבה סיים אתמול את יומו, הקרח הממושקף ישב במקומו הרגיל, על כיסא הברזל מוריד בדייקנות; לשונו מלחכת את שפתיו היבשות; את הלהב החלוד, הבודד אל תוך האדמה, הלהב חרק ופרץ פנימה, מחפש שכבות שהיובש עדיין לא קנה בהן שליטה, הזחל התיישר צפונה, הקרח הידק באצבע אחת את מסגרת משקפיו לאפו, ביד אחת נשא לפיו את קנקנן המתכת שנח בין רגליו, הוא לגם ועיווה פניו, שוב הוא קיבל כד שלא נוקה עד סופו משאריות החלב, הוא ירק לאדמה והזדקף בכיסאו. דצמבר, יובש, השנה כנראה שלא יעלה יבול מהאדמה, האם עלה בו געגוע לשלגים, לחריש בספטמבר בסוסים בלגים כבדים כשהיה אולי בן חמש ועמד בחברת אביו; בעל החווה ובנו; וצפו בפועל השכיר אוחז ברסן הסוסים ומנווט אותם על פני האדמה הדשנה. לא, כנראה שלא.

על העמק ירד ערפל חלבי, האוויר סמיך ולח הD-3 פילס באיטיות את דרכו בין הטיפות, הקרח הרכין את גופו קדימה אל עבר מכסה הפח המטרטר נושם את עננות העשן מהארובה הנמוכה, מאמץ את עיניו קדימה מנסה לשמור על יושרו של התלם, מנסה להבחין בשוליו של הנחל הקטן, היבש בטרם יחצו הזחלים גדתו. מאחור להקת הליווי הצרחנית של עורבים, אנפות וציפורי שדה קטנות יותר נאבקו בנקישת מקורים על המעט שפלטה האדמה החרבה, לפתע התרוממה מתוך כפל הקרקע ממש בחזית הזחל דמות, הולך על ארבע, שחור, צולע, מנסה לחמוק מהזחלים המאיימים הקרח משך בחוזקה "בסטיקים" ובלם את הזחל, הידק באצבעו בכוח את משקפיו לגשר אפו וקפץ מהזחל. הכלב שחור ומדובלל נעצר, מביט בו, רגלו האחורית הימנית הייתה באוויר, הקרח כרע על ברכיו והושיט את ידיו קדימה, על הכלב, כמעט בתחינה, הכלב הביט בו בחשדנות, האיש קם על רגליו, מאחורי הכיסא הייתה קופסת עץ קטנה בתוכה עטופים בבד דהוי היו שלושה סנדוויצ'ים עבים, נטולי צורה אחידה, האיש בצע אחד מהם, ירד על ברכיו והושיט לכלב, שהתקרב בהיסוס, מרחרח את שהציע לו מטיבו, הכלב חטף את פרוסת הלחם ונמלט על תוך בועת החלב, הקרח היטיב בלחיצה את משקפיו על אפו, ניער את מכנסיו וחזר למושבו שורק לעצמו קטע נשכח משיר עם ישן.

כשהחל הערפל להתפוגג והיובש חזר עם כי במתינות ראה הקרח את הכלב השחור והמדובלל כשהוא צולע מאחורי הלהב ובמרחק בטוח הוא הוציא מהארגז את הסנדוויץ' האחרון שלא אכל חצה אותו והשליך את מחציתו לאחור אל הכלב, אבל העורבים הקדימו אותו הלחם נבלע במקוריהם הגרגרנים, הקרח עצר את הזחל והגיש את המחצית השני לאפו של הכלב שחטף וברח הקרח לחש אתה רעב והביט בשמים, ליד שורת העצים הגיע טרקטור אדום שעליו רתומה עגלה קטנה, מתוך שני כדים גדולים ונוטפים שומן הונחה בצלחת פח מנת בשר לא מזוהה וערימת תפוחי אדמה שמנונים האישה במטפחת הראש שישבה בעגלה הגישה לו גם שתי פרוסות לחם, הוא החליף אתה ועם הגבר הצעיר שישב ליד ההגה משפטים ידידותיים והם יצאו לדרכם, הוא ישב בצל אחד העצים נשען בגבו על הגזע המחוספס בטרם החל לאכול שרק אל המרחב, הכלב המדובלל הגיע פחות חשדן אך עדיין זהיר, הקרח אכל את מחצית הצלחת ואז הניח אותה במרחק קצר ממנו מניח לכלב לבלוע ברעבתנות את המחצית השניה, אחר כך מזג מים לספל פח שתה ומזג שוב מניח לפני הכלב שקשקש בזנבו וכל אותה העת אינו עומד על רגלו האחורית הימנית. הקרח קם על רגליו והכלב קיפץ לאחור עם כי לא נמלט. האיש הידק באצבעו את משקפיו לגשר אפו ועלה לטרקטור, הכלב נשאר שרוע בצל העץ, מחכה לתלם הבא.

השרקיה הלמה ברגבים שהפכו לחול מתפורר שצבעו בהיר מצבעה של האדמה, הרוח היבשה וקרה נשבה ולא הביאה בכנפיה כל בשורה. רק עורבים מעטים קיפצו; יותר מתוך הרגל מנומס מאשר תקווה אמתית; מאחורי הלהב, במרחק בטוח עמדה חסידה בודדת, שנשרה מהמסע דרומה וכעת תשושה ומאובקת  אינה מטפחת תקוות צפרדעים כלשהי, הכלב השחור רבץ, אפו בין כפותיו, מתחת לאחד העצים, הוא הרים את ראשו כשהזחל עצר במרחק של מטרים בודדים ממנו והאיש הקרח והממושקף ירד ממנו, מהדק באצבע אחת בחוזקה את משקפיו לגשר אפו מתכופף ומושיט את ידיו אל הכלב, שרק זקף  את  אוזניו  והביט בו בתקווה מהולה בפחד, כשהזדקף הקרח בפתאומיות, ניתר גם הכלב, עומד על שלוש רגליו הטובות בעוד רגלו הפגועה תלויה באוויר מאחוריו, החסידה שחררה  קריאה צרודה לחלל והאיש הביט בה לרגע ופנה אל הטרקטור מוציא מתחת לכיסא עיתון מגולגל, הוא ניגש על הכלב, שנרתע מעט ופרש לפניו את העיתון, עצמות תרנגולת שבושלו במרק ושאריות של עור בהיר  "ומכובס" נחו עליו, רק שהתרחק האיש מעט מין העיתון וחזר אל הטרקטור נשען עליו והצית לעצמו סיגריה שדלה מכיס חולצתו, ניגש הכלב על המזון, תחילה רחרח אותו ואז בלעיסות גדולות ומהירות בלע את שאריות הבשר מלקק את העיתון מכל פרודות הטעם שעוד נותרו בו. הקרח חייך לעצמו, כיבה את בדל הסיגריה על הזחל ועלה עליו. הזחל סובב באיטיות מגרד את שפת הוואדי החולית, הסיבוב היה קרוב מידי לשפה והעפר המתפורר תחת הזחלים החל גולש במדרון, להב המחרשה הגדול והכבד התרומם באוויר הזחל הימני החל לאבד את אחיזתו בקרקע התחוחה הקרח אוחז "בסטיקים" נושך את שפתו התחתונה חרטומו של הD-3 מתנשא באוויר כלפי השמים חסרי השמש ושניה לפני שהוא מאבד את אחיזתו באדמה ומשתרע על גבו מצליח  הזחל השמאלי; בכוח דחיפת הסטיק והחלפת ההילוך; לגבור על ההידרדרות ולהתיישר חובט את החרטום האפרפר  בארץ, הקרח בתנועה מהירה; כששיניו חורצות את שפתו לכדי כאב חד; מצליח להרים את הלהב בטרם יתקע בשפת הוואדי ויחזיר את הטרקטור  לאחור, הטרקטור מתייצב והקרח לוחץ את משקפיו באצבע, בכוח לגשר אפו ומנגב ממצחו את הזיעה בשרוולו, הזחל מתיישר ופונה בחזרה על הקזוארינות בצלן ממתין הכלב השחור, ראשו חפון בין כפותיו, החסידה נעלמה, על ענף גבוהה התיישב לו עקב חורף, הכדור העכור שהיה השמש חצה את זנית השמים בדרכו מערבה והקרח חש רעב, מביט על מעבר לשדרה מצפה להופעת הטרקטור האדום והעגלה הקטנה.

עכשיו קם הכלב על רגליו, רגלו הפגועה תלויה באוויר, הזחל קרב והוא קשקש בזנבו, קודם לכן השאיר טרקטור אדום קטן שעגלה רתומה אליו כד מתכת בצל אחת הקזוארינות, היום דוחק ואין זמן להמתין, צריך להביא אוכל לזומרים בכרם ולמסקלים במורד הוואדי, הכד סגור היטב כך שהעורבים וכלבי הבר לא יוכלו לפתחו. הקרח דומם את הזחל הצהוב הידק את משקפיו לגשר בחוזקה וירד, הוא התיישב על הקרקע גבו אל הגזע, הכלב התקרב בהיסוס, עדיין לא מאמין בגורל ששפר עליו, וקרב על הקרח שפתח את הכד שבראשו היו מונחות שלוש פרוסות לחם מעט יבשות,  הקרח חילק את האוכל, כמעט שווה בשווה בין צלחת הפח לנייר העיתון והתרחק גזע אחד הצידה, הכלב קרב בהיסוס, צולע, מניע באיטיות את זנבו שקרישי בוץ יבשים דבוקים אליו, הוא זלל ברעבתנות את המזון ועוד ליקק את העיתון, הוא נפנה לאחור בבהלה כאשר הקרח הושיט עליו את ידו אבל עכשיו לא נמלט כבעבר אלא רק נותר, עומד על שלוש מרגליו ומביט בקרח שסיים לאכול לאיטו, לגם מכד המים, הצמיד את משקפיו בחוזקה לגשר אפו, נעמד השליך על הכלב קרום לחם אחרון וחזר אל הטרקטור.

מחצית השדה כבר חרושה, גלגל השמש החרב פנה מערבה, האוויר צהוב ורווי חול, הזחל סובב על מקומו ושב אל הקזוארינות הצמאות שבצלן המתארך המתין לו הכלב, רובץ ראשו בין כפותיו, עיניו בורקות בתקווה נוגה אל הטרקטור האפור,  המעשן, החורק על זחליו, שרוכבו הקרח מהדק בזה הרגע את משקפיו לגשר אפו בחוזקה.

 

על המוות ללא הגזמה…

"…מי שסבור כי המות כל-יכול

מהוה בעצמו הוכחה חיה.

שכל-יכול איננו.

אין חיים שאינם,

ולו להרף-עין (אחד בלבד)

בני-אלמות.

המות

תמיד מאחר באותו הרף-עין."

(על המוות ללא הגזמה. ויסלבה שימבורסקה מתוך סוף והתחלה. תרגום רפי וייכרט, הוצאת גוונים)

לפני שבוע מת חבר טוב שלי, הסרטן הכריע אותו אחרי שמונה חודשים של מאבק. שלושה ימים לפני מותו ביקרתי אותו בבית-החולים, הוא כבר בקושי הגיב (לדבר הוא כבר מזמן לא יכל), ניסה לכתוב לי משהו אבל כוחותיו לא עמדו לו. רק לחצנו ידים זמן ארוך והוא נרדם והתעורר חליפות, רגע לפני שהלכתי (מבלי לדעת שלא אזכה לראות אותו יותר) הוא, במאמץ עליון, זקף כלפי את אגודלו כאומר: הכל יהיה בסדר. האם באמת האמין עדיין שהכל יהיה בסדר? או שמע זו היתה היתה אמירה כלפי, כלפינו החיים? האם מתוך דמדומי גסיסתו רצה להעביר לי מסר של אופטימיות (והוא היה אדם אופטימי מאוד) של המשך בחייך. תמיד נמשכתי על הרגע הזה, שבין חיים למוות, מאז ומעולם סקרן אותי לדעת מה מרגיש אדם היודע (האם הוא יודע?) שהוא הולך אל מותו. נזכרתי בימיו האחרונים של אבי, שוכב דומם מול החלון, חסר יכולת לתקשר, פולט מדי פעם מילה בגרמנית גרונית, עיניו פקוחות וכבר אינן מביעות דבר. נורא רציתי לדעת מה עובר במוחו, האם פחד? האם שלווה? על פניו נראה שאבי מת בשלווה, בביתו, במיטתו, אל מול נוף חורשת האורנים שאהב. אבל האם השלים עם סופו? האם לא היה רוצה עוד קצת לנשום את אוויר העולם? אבי עשה מעשה שאנשים הגדירו אותו כמעשה אמיץ, שלושה חודשים לפני שסיים את חייו כשדעתו צלולה ועדיין היו בו מעט כוחות, הוא שיחרר את עצמו מבית החולים, חתם על כך שהוא מוותר על כל טיפול מציל חיים וחזר למות בבית, בדעה צלולה הוא החליט לוותר, לא להאבק, למות אבל לפי תנאיו. אבי לא היה איש של דיבורים, הוא היה איש של מכונות, המוסך הייתה ממלכתו, בין הטרקטורים והקטפות הרגיש בבית. הוא לא השאיר אחריו לא יומן ולא מכתבים גם לא מעשים גדולים, רק משפחה קטנה ואוהבת הזוכרת חיים פשוטים וישרים. האם היה פשר לחייו? האם יש פשר לחיינו כולנו? מאז לכתו אני מרבה  להרהר במוות, המוות כרעיון, המוות כמנוע החיים. ביתר שאת אני חושב על הדברים בשבוע האחרון, דברים שהעסיקו אותי מאז ילדותי ולהרגשתי כל התרבות האנושית נבנתה עליהם, על המאבק חסר הסיכוי במוות. היש פער גדול יותר בין מוחלטתו הדוממת של המוות למורכבותם הרועשת של החיים? כולנו הולכים בנתיב אחד, קבוע אל האין. כולנו יוצאי דופן ויחידים במינם ולכולנו סוף אחד מוחלט. האם יש פשר במוות? האם החיים שאדם חי נותנים טעם למותו? בשבוע האחרון קראתי שוב (בפעם המי יודע כמה) את סיפרו של ויקטור פראנקל: האדם מחפש משמעות (הוצאת דביר, תרגום חיים איזק) הספר הדק הזה מחולק לשני חלקים, בראשון בשפה פשוטה ולא דרמתית מספר פראנקל מעט מחוויותיו במחנות הריכוז השונים בהם הוחזק בזמן מלחמת העולם השניה (בינהם אושוויץ ודכאו). פראנקל מספר חיוויות קטנות מחיי המחנות כלאחר יד ואת הדרך רצופות המיקריות שהביאה להשרדותו. החלק השני הוא ראשי פרקים של הלוגותרפיה, התורה הפסיכאטרית שעליה החל לעמול בטרם נאסר ושקיבלה חיזוק עם מסקנותיו מהחיים במחנות הריכוז. עיקרה של התורה היא ששאיפתו העיקרית של האדם היא לפשר בחייו (בניגוד לפרויוד שאת תורתו אפשר לתמצת (עם אפשר) בשאיפה לעונג ולאדלר שטענתו היא שהשאיפה העיקרית של האדם היא לכוח) אחת היא עם מדובר באמונה דתית, ערכים אונברסליים או אהבה למישהו. השקפתו נשענת בבסיסה על משפטו של ניטשה "מי שיש לו איזה שהוא 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך' " מסקנתו של פראנקל משנות מאסרו היא שכמעט כל מי ששרדו היו אלו שמצאו גם בחיים חסרי התקווה של המחנות איזו שהיא סיבה לחיות, איזו שהוא פשר לחייהם, איזו שהיא תקווה. אני מוצא את עצמי מרגיש קרוב לדבריו של פראנקל, אני מרגיש שהתשובה האנושית היחידה למוות היא לחיות חיים בעלי משמעות ואני לא מדבר על משמעות אוניברסלית אלא משמעות אישית יחודית (בספרו נותן פראנקל מספר דוגמאות למשמעויות שכאלו). אני מרגיש שאדם שיכול לטעון את חייו באיזו שהיא משמעות המוות מעולם לא יכול לו…

 

הבז

כשהייתי בן שתיים עשרה בכיתה ו' קיבלתי משימה: לכתוב יומן תצפית כלשהו, אני בחרתי לכתוב על הבז המצוי. מצוייד במשקפת צייס ישנה שאבא שלי קנה בעיר התחתית בחיפה הייתי יורד במשך שבועיים כל צהריים מהגבעה שעליה שוכן הקיבוץ אל משטח הצינורות (שם אוכסנו צנורות ההשקיה של גידולי השדה)שאת קצהו הצפוני תחמה שדרה של עצי קאזורינות גבוהות, מעבר לשדרה השתרע שדה חרוש של אדמה שחורה. תחת שמי פברואר האפורים והמזרזפים הייתי נשכב על מצע של מחטי קאזורינה לחים מצמיד את המשקפת לעיני ותר את השמים, ביום השלישי ראיתי אותו לראשונה, מרפרף במהירות בכנפיו בגובה של כחמישים מטר מעל השדה, בגוו החום המנוקד בשחור: הבז. אחרי מספר דקות הוא צלל כאבן על השדה וממש בטרם התרסק עליה הוא שב ונס נושא בטפריו המעוקלים עכבר שדה חסר ישע שצווחותיו החרידו את האוויר. מאוחר יותר באותו היום ראיתי גם את זוגתו של הבז, מעט גדולה ממנו ונקודותיה קטנות יותר. אלו היו שבועיים של אושר צרוף, אהבתי כל רגע תחת השדרה, הרגשתי כמו אחד מחוקרי הטבע שעליהם אהבתי לקרוא. הבדידות, האוויר הקר והשמים האפורים היו נעימים ומשרי אושר. בתום השבועיים היתה ברשותי מחברת דקה מלאה בתיאורי תצפית שזיכו אותי בהערה ממורתי האהובה שרל'ה "עבודה יפה מאוד" (לא היה נהוג בקיבוץ לחלק ציונים אלא הערכות). זכרון התצפית בבז המצוי צף ועלה בי בעקבות קריאה בספר מדהים: הבז (מאת ג'.א.בייקר. תרגום עודד וולקשטיין. הוצאת כרמל) ספר שכול כולו הוא יומן תצפית בבז (במקרה הזה בז נודד). לתוך סתיו וחורף אחד תמצת המחבר עשר שנות תצפית בבזים נודדים בעמק קטן בחוף הצפון-מזרחי של אנגליה. הספר שהוא לכאורה חסר עלילה מקובלת מתאר בשפה לירית (על סף השירה) את קורותיו של איש אחד עם משקפת ומחברת, שני בזים נודדים והטבע המשתנה של צפון-מזרח אנגליה. בצורה שאין דרך אחרת מלתאר אותה כגאונית משלב המחבר בין  תודעתו של הצופה לבין תודעתו של הבז, מתאר בשפה ציורית וקסומה את היומיום של שני הציידים (הבז והעוקב אחריו) את הטבע הלובש ופושט צורות עד שלקראת סופו של הספר כמעט מתמזגים הבז והצופה בו לישות אחת. בין דפי הספר מובלעת ביקורת על יחסו של האדם אל הטבע ואל המוות שהוא נוסע בחובו. עם לצטט רק משפט אחד מתוך הספר שמעורר בנו בני האדם אי נוחות, הרי זה המשפט הבא: "כמו הבז, שמעתי ושנאתי את קול האדם, אותה אימה חסרת פנים של חללים שנחצבו באבן. נחנקתי באותו שק מטונף של פחד" או במקום אחר: "שום כאב, שום מוות אינם מטיליםעל חיית השדה אימה שתשווה לפחדה מן האדם…אנחנו הרוצחים. אנחנו מסריחים ממוות. אנחנו נושאים אותו לכל מקום. הוא נדבק אלינו כמו כפור. אנחנו לא יכולים לקרוע אותו מעלינו." מעבר לכתיבה היפיפיה אני קראתי בין המילים ביקורת על העולם המודרני, על היחס של האדם גם לבני מינו, מי שפוגע באכזריות אדישה שכזו בטבע אין לו כל עקבה כשהיא כשהוא פוגע בעיוורון גם בבני אנוש אחרים (שאינם נעלים בכול צורה שהיא על בעלי החיים האחרים) יש בספר כמוהה לחזרה להתמזגות של האדם עם הטבע, להיטהרות פגאנית, דחיית הדגש מן האדם אל הלא-אדם, של הסוליפסיזם האנושי והכרה בקיום הטבעי, החוץ אנושי. אני קורא בספר היפיפה הזה גם את מה שלכאורה אין בו, קריאה לאנושיות אחרת, קריאה לעצמי טוב יותר, אוהב ומיטיב ומתחשב. קריאה לביטול היהירות וההתנשאות האנושית וגם השלמה השלמה עם כך שאנחנו גזע פגום, הפגום ביותר שייצר הטבע ושמרוב יהירות קם על הטבע הזה להחריבו.

 

הדרך חזרה ממחוז שאין בו חפץ

בבגוד באדם דרכו –
מארבע רוחות העולם
רגליו יוליכוהו שולל –

אל מחוז אין בו חפץ

מערה יער – אטום.
שחללו – בלוי
שעיגולו – חתום.
שעפרו – קלוי.

שאין בו אבן על אבן

שאין בו ענף לקושש.
שאין בו פחמי כירים.
אין בו לחם.
אין אש
אין מים.

שבו יש
מלוא חופנים
רק אפר.

ביום מסה-משה טבנקין

כשאתה הורג, משהו בך מת. נפער בנפשך בור, תודעתך נסדקת ולתוכה חודר חומר אפל. בהתחלה אתה לא מרגיש כלום, אתה לא מבין, ההכרה שלך נאטמת, הרגת אדם. הרגת אדם ואתה לא מרגיש כלום, כלום. לאט, לאט זה מחלחל: הרגתי אדם, לקחתי חיים, בהתחלה זה יושב בפינה במעמקי התודעה וטיפין טיפין זה מזרזף אל תוך היומיום עד שזה הופך לשיטפון, עד שזה מכסה על הכול. בשלב הראשון אתה מתעלם, זה מה שאני עשיתי פשוט התעלמתי, גרפתי את הידיעה הזו הצידה והמשכתי בחיי או במה שחשבתי שהם חיי. אבל ההתעלמות גבתה מחיר, ציניות ואדישות היו המחיר הראשוני, השקעתי כל כך הרבה בהן שלא נותר לי כמעט מקום לחיים. ואז נולדה ביתי הבכורה, חיים שאני יצרתי ויותר לא יכולתי להיות ציני ואדיש, אבל האפלה דרשה את חלקה, היא לא יכלה להתיר לאור ולשמחה לשלוט בחיי, היא כאילו אמרה לי: החיים שיצרת לא יכפרו, לא יכפרו על המוות שזרעת. ואז בא הדיכאון, אפל וקודר ואין מרפא, הדיכאון הוא כמו חומצה מעכל הכל, את השמחה ואת האור ואת האהבה, ואני שלא רציתי להודות, שלא רציתי להכיר פניתי לידיד ותיק האלכוהול, פניתי אליו כדאי שישטוף את הזרם האפל שכיסה את חיי. האלכוהול היה נחמד אלי, הוא החזיר לי את החיוך לפנים, הוא ייצר מצגת של אור מול עיניי, אבל מאחורי גבי הוא קשר מזימה עם האפלה, המצגת שהוא ייצר היתה מצגת שווא, ככול שקרבתי אל האור המדומה הוא הרחיק אותו ממני ואני שקעתי בדיכאון עמוק יותר ושתיתי יותר וככול ששתיתי יותר האפלה גדלה. עד שבת זוגי אמרה די, עד כאן ואילצה אותי להודות שיש לי בעיה ומכאן החל תהליך ארוך ומפרך של החלמה, תהליך מייגע, סזיפי כמעט שדרש ממני מאמצים עילאיים וטיפוס על מדרגות כבירות ורצף של פרידות והכרות. ההכרה הראשונה היתה ההכרה בסבל, בסבל שאני סובל ובזה שאני גורם לסובבים אותי אחר כך באה הפרידה הכואבת מהאלכוהול זו היתה המדרגה הקשה ביותר לטיפוס, למזלי לא הייתי שם לבד, היתה שם זוגתי אילה, היו שם בנותי, היתה שם המטפלת שלי אודליה והיתה שם קבוצת התמיכה שאני הולך אליה, כולם היו שם להושיט לי יד חמה ואוהבת ובעיקר לטעת בי את ההכרה שיש בי את הכוח לשאת את הסבל ולגבור עליו. אחת ההכרות המרכזיות שהייתי צריך להודות בהם היא מקורו של הסבל, העובדה שנטלתי חיים, ללא האלכוהול, ללא הדיכאון וללא ציניות ואדישות יכולתי להביט לעובדה הזו בעיניים ולשאת אותה. זה לא מנחם וזה לא מכפר אבל זה מטהר. זוהי עובדה שאין לשנותה אבל זו עובדה שאני צריך לחיות איתה ולא לחיות אותה…ההחלמה היא תהליך שכנראה לא יסתיים לעולם, זו היא עבודה שאצטרך לעבוד בה כל חיי, אבל זו כבר לא תהיה עבודת פרך אלא עבודה שאוכל לשאוב ממנה גם טוב, טוב שאני צריך להפנות לעולם, טוב שאפילו עם הוא קמצוץ בעם הוא יתרום רק לקמצוץ של פחות סבל בעולם כבר הוא היה שווה את כל העבודה המפרכת. לכתיבה היה חלק משמעותי בתהליך ההחלמה, הבלוג הזה (גם עם יש לו רק שלושה קוראים) עזר לי בדרכי מין האפלה ואני מקווה שיותר לא יעלה בי הצורך לכתוב פוסטים כאלה כבדים אלא אוכל להקדיש אותו לדברים האהובים עלי ספרים, מוזיקה וקולנוע.

המון אהבה