סיפור

שלום לכולם.

את הסיפור הבא כתבתי בערך עשר שנים אחרי שהשתחררתי מהשירות הצבאי…הוא קצת ארוך, מקווה שתהיה לכם סבלנות.

שבע מנות חיים

 

"כשאחי הבכור חזר מן המלחמה

היה על מצחו כוכב כסף ומתחת לכוכב תהום"

זבגנייב הרברט-גשם

תרגום דוד ויינפלד.

 

אלי

חביתת ירק הכי קל להכין: דבר ראשון (וזה בכלל כלל בבישול) להכין הכל מראש! עלי הפטרוזיליה; אותם לבבות משוננים; צריכים להיות מופרדים מין הגבעולים שלמים ורחוצים, את הבצל הירוק פורסים לעיגולים דקים, כמעט שקופים, מערבבים אותם עם עלי-הפטרוזיליה ביחד עם קצת שמן זית ומלח ומניחים בצד (לא, לא מערבבים אותם עם הביצים זה מסמרטט אותם!). אחר כך קוצצים את הבצל היבש, אחרי שקודם מקלפים את הקליפה (בלי לפצוע את הבצל עצמו) שוטפים ומיבשים טוב, קוצצים אותו לחתיכות של לא יותר מסנטימטר ובעובי כזה שהאור עובר דרכו. אגב, אפשר, יחד עם הפטרוזיליה להוסיף גם כוסברה, אבל לא בכמות שתעלה על שליש מכמות הפטרוזיליה וגם באותה השיטה רק עלים שלמים, שטופים ומיובשים. ממיסים מרגרינה במחבת באש גבוהה ומטגנים את הבצל, חשוב להקפיד שהבצל יהיה מפוזר על כל המחבת בצורה שווה וחשוב לערבב אותו כל חצי דקה בערך. בינתיים מערבבים את הביצים עם קצת מלח ופלפל שחור (אפשר גם להוסיף כמה טיפות שמן זית). כשהבצל מוכן מוציאים אותו החוצה לקערה נפרדת. ממיסים (אם צריך) עוד קצת מרגרינה, אישית אני לא סובל את הריח של חמאה מטוגנת אבל זה עניין של טעם, עם שמן אז רק שמן זית, אבל הבעיה שהוא נשרף בקלות! ושופכים חצי מכמות הביצים למחבת מפזרים את הביצה בצורה שווה, שיהיה עובי אחיד, כשהקצוות מתחילים להזהיב מפזרים בצורה שווה קודם את הבצל המטוגן ואחר כך את חומרי הירק ושופכים את שאר הביצה, כשהקצוות משחימים הופכים בזהירות כדי שלא יקרע, מטגנים עוד דקה וחצי שתים ומוציאים וזהו, זה הכל. ככה הסברתי לאריק מאירי שישב כפוף מולי מבטו הזגוגי מעט היה ספק ממוקד בי ספק נעוץ אי שם בחלל שביני לאינסוף. פגשתי אותו במקרה ברחוב, את אריק מאירי. הוא לא נראה טוב, הוא נראה עייף ומוטרד כאילו היה בתקופת החלמה ממחלה קשה, מתחת לעיניו היו עיגולים שחורים ופניו היו חיוורות. אבל כששאלתי "מה שלומך אריק?" הוא אמר: "טוב מאוד אלי, טוב מאוד" כאילו שצפיתי למשהו אחר.  אנשים על ערש דווי עונים לשאלה הזאת באותה דרך. לא נפגשנו כבר שנים ונראה שאריק לא השתנה כלל, התבגר טיפה, אבל אותה שחיחות איטית הייתה משוכה באבריו. היה לי זמן אז ישבנו באיזה בית קפה ודיברנו אריק עישן ושתה קפה. "חשבתי שנהיית מסעדן או משהו כזה" אמר.

"או לא" צחקתי. "אני עורך-דין".

"עורך-דין?".

"כן, אבל לא פלילי, אזרחי. אתה יודע עסקאות, תיווך, חוזים, כל הדברים האלה, אני אפילו לא יודע איך נראה בית משפט מבפנים".

"וזה מעניין?" שאל.

"מעניין? ככה לפעמים, חיים מזה טוב, ומה אתה עושה?" שאלתי.

"עבודות חשמל" אמר.

"אתה חשמלאי? מתקן דברים?"

" לא בדיוק. אני עושה התקנות חשמל תעשייתיות, לוחות חשמל וכל הדברים האלה"

"ואתה עצמאי, עסק שלך?"

"לא, מה פתאום" אמר, כאילו הופתע מהשאלה. "אני שכיר, שכיר זוטר"

"וילדים? משפחה?"

"יש ילדים, שניים. הם עם אימא שלהם, באוסטרליה. היא עזבה אותי"

"מה קרה?" הרגשתי נורא חטטן, אבל איכשהו נראה שלא מפריע לאריק השאלות הללו.

"בצדק, אני חושב, היא אמרה שאין לי מוטיבציה שאין לי שאיפות, שלא איכפת לי כלום, היא די צדקה"

"ו…"

"תראה דווקא בילדים מאוד השקעתי, אני אוהב אותם, אבל איכשהו…נו דברים לא הסתדרו. אז היא חזרה לאוסטרליה"

"אה היא אוסטרלית"

"כן, מאדלייד, כבר שנה היא שם, עם הילדים"

"ואתה מה אתך?"

"תראה בעצם, אני חושב שזה הכי טוב לכולם, אני לא ממש מוצלח כראש משפחה, כנראה שלא כולם מוכשרים לזה, אתה יודע, זה בטח משהו אבולוציוני, אם הייתי ציפור או לטאה בטח הייתי נכחד כי לא הותאמתי לסביבה, אתה מבין אני לא מצליח לשכנע את עצמי שמה שאנחנו עושים כאן הוא בעל חשיבות". לא, לא הבנתי אבל נתתי לו להמשיך לדבר.

"תראה" הוא אמר "אני כל הזמן מובך ממה שמעסיק את האנשים, מה זה משנה עם הארון חשמל קצת עקום? למה חייבים לגמור עבודה, נגיד בשבוע. מה יקרה עם ייקח חודש, אולי בכלל לא צריך את זה? כל דבר הוא סוף העולם, לא בנוי לזה"

"תראה אנשים רוצים דיוק, כי זה כסף, וזמן זה כסף, לכן צריך לסגור דברים, זמן זה זמן ודיוק זה דיוק"

"רואים שאתה עורך-דין" אמר. "אני מבין שרופאים בלחץ, להציל חיי אדם זה חשוב! כל היתר, יום יותר, שעה פחות. חצי סנטימטר ימינה, מטר שמאלה, מה זה משנה. כמו שהיו אומרים לנו בצבא, אתה זוכר, חייל בלי גומיות הוא חייל לא טוב. מי שלא מצחצח נעלים כמו שצריך לא פוגע שצריך. חייל לא מסודר מסכן את חייו. אתה זוכר את קטן? אתה זוכר איך הוא היה מצחצח את הנעלים, נו  זה עזר לו?"

 

אריק

שלושה אנשים בני שישים פחות או יותר: האחד בעל כרס ובלורית לבנה שכרע על ברך שמאל מעל הג'ק, גבו לכביש  והוא מסובב במתינות את מפתח הגלגלים וטיפות זיעה קטנות נצנצו מתחת לבלוריתו. השני רזה, מקריח, לבוש שחור ושפם דק מעטר את שפתו העליונה, נשען על הרכב, מביט אל בעל הבלורית ממעל ומנדב עצה ידידותית. השלישי מזוקן, בגלבייה חומה, רחבת מידות, נשען בגבו אל אחורי הרכב, ראשו אל השמים הכחולים, עיניו מצומצמות מול השמש והוא נושף סילון עשן כחלחל. וילדה אחת בת-עשר או אחת עשרה (נכדתו של בעל הבלורית) נותרה במושב האחורי אפה נעוץ בתוך ספר אדום כריכה ומסולסל אותיות שחורות והיא משחררת לחלל האוויר בלונים רעשניים. שלושה אנשים וילדה אחת התאיידו אל האין, בצהריי יום קיץ מיוזע, יום שאין בו לא חג ולא מועד. יום שבו כהרגלה עולה ומציפה השמש את העולם בחומה ואנשים קמים ובאים והולכים ועוסקים בענייניהם, כאילו אין דבר אחר בעולם.

כשנגמר הכל חש אריק שלא דם זורם בעורקיו אלא מלט, ההולך ומתקשה ומוצץ מתוכו טיפה אחר טיפה את לשד חייו. פליאה גדולה הייתה בו על שהוא חי ושלו ומתפקד; מסוגל להזיז ללא כוונה מיוחדת את אצבעותיו, ממצמץ בעיניו מול השמש  ומגרד בראש ככה סתם ללא כל התכוונות. וכל יום מאז שרתה הפליאה הזו בגופו, מדגדגת בקצות אצבעותיו ומעקצצת בחלל ביטנו.

דווקא הייתה לו הרגשה טובה בבוקר, לאריק. הוא שמר "אחרונה" וכשהמזרח הפך מכחול לתכלת מאפיר ירד לאט במדרגות בדרך למטבח. מלמטה עלה הריח הנפלא של חביתות עם בצל מטוגן. הוא ידע שאלי חזר מהבית וזה אומר ארוחת בוקר נהדרת. בשבועות של אלי אנשים היו גוררים את עצמם בכוח מהמיטות. אפילו אם לא ישנת יממה שלמה לא היתה יכול לעמוד בפני הריחות. בייחוד בארוחות הבוקר ובייחוד בבוקר הראשון אחרי שאלי חזר מהבית. הוא אף פעם לא הסכים לחזור בטיסה. לא משנה היה לו כמה זמן נמשכת ההיגררות בשיירות וכמה מסוכן, "ליסעור"  לא היו מסכימים להעלות את שפע השקים והחבילות שסחב מהבית. "ספארי" שלמה בשבילו היה צריך, בשבוע שדני פורטונוי היה טבח כולם היו רוטנים בשקט וסופרים את הימים שאלי יחזור, אנשים היו מכוונים את היציאות כדי לא להיות בבית כשאלי מבשל. אם היה אושר אחד בכל הקו הארוך הזה זה היה האוכל של אלי ובעיקר ארוחת הבוקר הראשונה.

לאבא של אלי הייתה מאפיה קטנה בבת-ים ולבוקר הראשון הוא היה מביא במיוחד בצק (רק לבוקר אחד כי בילתי אפשרי לשמור אותו) ולתוך ריח חביתות נמסך ריחן המשכר של הלחמניות שאלי אפה. מוקדם בבוקר הוא היה מתייצב במטבח המאולתר שלו. לשיח הסעודי היה אומנם מטבח מפואר בקומת הביניים הקטנה שבין הקומה הראשונה לשניה אבל קצין תחזוקה יצירתי החליט שאין כמו החדר העגול, חסר החלונות ובעל דלתות הפלדה הכפולות לשמש כבונקר תחמושת. כל ציוד המטבח: תנורים, כיריים, מיקסרים, סירים וגם שלוש עגלות פונדו, נערמו בערמה גדולה בחצר האחורית מתחת לשני ארזים גדולים ומרוטים, קצין התחזוקה החטיבתי הספיג אותם אחר-כבוד בעשרים ליטר בנזין, הוציא מפיו של גוזלי; שעמד לידו ברגלים פסוקות וידים תחובות ברצועת האפוד; את הסיגריה שזה עתה הדליק וזרק אותה אל הערמה המפוארת. כל שעות אחר הצהרים שאחר כך נלחמנו, מפוייחים ומזיעים בגלי הלהבות שפשטו לוואדי ולא השאירו משני הארזים אלא זוג מקלות מפוייחים. את פתחי האוורור האלכסונים הפזורים לאורך הקיר החיצוני במרחק של שמונים סנטימטר האחד מהשני הוא סתם בבטון ולאורך כל הקיר ועד לתקרה בנינו חומה של שקי-חול מלאים בבוץ. "מקום נפלא לבונקר" אמר יומי. כשסיימנו למלא את החדר בארגזי תחמושת וחומרי-חבלה עד שלא נשאר מקום לנוע בו שלא בהליכת סרטן. "מקום נפלא, זיק אחד ומההדף בלוק לא יישאר מהבניין". למטבח ולחדר אוכל הוקמו שני אוהלים בחצר, ליד השירותים, מטעמי בטיחות, כדי שלא ידליקו אש בתוך הבניין. אבל אלי סירב לקבל את הגזירה, הוא מיקם את כליו בחדר האוכל של השייח, בקומה הראשונה וסרב בכל תוקף לעבוד באוהל שבחצר. לקצין התחזוקה הזועם הוא הודיע ברוב חשיבות שיש לו אישור מהאוגדונר, שהוא גם הדוד שלו. אחרי יומיים עבר גם חדר האוכל פנימה ואלי בנה מחיצה בינו לבין המטבח שהקים. כשחזר פעם ראשונה מהבית הביא אייתו תנור אפיה גדול (נהג המשאית שאותו שייכנע לנסוע מראש-הנקרה ישירות לעין-זחלתה לא הצליח להבין למה הוא מבריח תנור ללבנון כשכולם מבריחים הפוך) וכל בוקר ראשון היה גולל בדקדקנות ריבועי בצק טרי ומשומן, מפזר שומשום למעלה בכמות נדיבה ומשלח לאוויר הבוקר הצלול אדי בצק נאפה שהיו גורמים למואזינים שבסביבה לצקצק בגרונם ולהחליף בין התפילות. כה פריך וצלול וחם היה הריח שאין מלים בשפת בני האדם שיוכלו לבודדו. לצד הלחמניות ערם אלי את שאר המעדנים ובראשם חביתת הבצל והירק המיתולוגית. מה שטבחים אחרים הופכים לסוליות שרופות וחסרות צורה יצא תחת ידיו של אלי כעיגולים זהובים מדויקים ואורירים מנוקדים בסימטריות מדהימה בעלעלי פטרוזיליה ובצל עסיסי.  לאריק ציפתה איפה ארוחת בוקר שמימית שאחריה מזומנות לו לפחות חמש שעות שינה מתוקות. הוא זייף לעצמו שיר שלא זכר והכל נראה קטנוני וחסר משמעות. הניחוח שיכר אותו לחלוטין וגם כשירד במדרגות לאורך הקיר שעליו עמד הראי אפילו לא חש לרגע ברסיסי הזכוכית שנמחצו מתחת לנעליו. רסיסים ששרדו מן הראי והיו גולשים בכול פעם אל מתחת לסוליותיו. הראי ניצב ליד הכניסה לחדר המבצעים, בראש גרם המדרגות של הקומה השניה והתרומם עד לגג, הוא עוות כך שהמתבונן בו גדל לכדי ממדים גרוטסקיים, עכבר בית פשוט מראהו היה כשל גור פילים. השייח הסעודי שהוילה הזאת שימשה לו בית קיץ התקין אותו כנראה כדי לחוש נחת רוח בכל פעם שטיפס עירום לחדר השינה המלכותי שבקומה העליונה. בימים הראשונים אחרי שהתמקמו בוילה שהפכה למוצב היה הראי; כמו גם מיטות האפיריון הענקיות מחופות תחרות המשי הצהובות ונברשות הקריסטל הענקיות שהיו תלויות באולם ששימש חדר אוכל וכמובן שולחן האוכל באורך מגרש כדורגל שניצב במרכזו; מקור לשעשועים למיניהם. אבל אחרי כמה שבועות  התרגלנו אליהם, חופות התחרה נקרעו להן, עמודי העץ המגולפים של האפיריונים הפכו לתמיכות לכל מיני דברים והנברשות התרסקו אחרי שפגז טנק טועה של כוחותינו חצה בעצלות בבוקר אחד את חדר האוכל לכל אורכו. רק הראי ניצב איתן, אדיש לכל האירועים הסובבים אותו ומקדם את כל מי שעלה במדרגות לחדרי השינה.

השעה הייתה שתיים כשאריק החליף  את אבי דבירי בש"ג, הוא החל מטפס בעייפות למגורים שבקומה השניה, הגנרטור כבה מזמן ורק נר גז מפוייח ניצב בראש גרם המדרגות שבקומה השלישית ממול לראי. אבי דבירי חצה את הסיבוב מהקומה הראשונה לשניה, רגלו כשלה במדרגה הרופפת ומיד לאחר מכן שלח צרור ארוך, של מחסנית שלמה לתוך הראי ונותר לעמוד; אצבעו מהודקת להדק; עוד שניות ארוכות מעל לערמת שברי הזכוכית בתוך שלולית שהלכה וגדלה ועל פניו מבט משתאה, מלא תוכחה. שכחתי הוא מלמל, פשוט שכחתי. מאז בכל פעם שעלה או ירד במדרגות ושברי הזכוכית נמחצו מתחת לרגליו רטטה המועקה  בגופו של אריק וזרם של אי-נוחות היה עובר בו. אבל באותו הבוקר הייתה הרגשתו כמעט שמימית, לתוך הריחות המוכרים גלש כשהגיע לקומה הראשונה מעל המטבח ריח נוסף, חדש וקסום וכשחצה את סיפו של חדר האוכל; והופתע לראות שם את סיור הבוקר שעדין לא יצא; נתברר מקורו של הריח, אלי רקח פנקייקים ממולאים בתות שדה טרי; שהשד יודע מהיכן השיג; והפלוגה כולה מהמ"פ ועד הש"ג; כולל כל צוות סיור הבוקר; ישבו הלומי קסם בחדר האוכל וצפו באלי הופך בוירטואוזיות את הפנקייקים האדמדמים, הענקיים ונהמות של שביעות רצון גרגרנית עלו  עם כל הפיכה. סיור הבוקר אחר באותו יום, בשעה שלמה הוא אחר לצאת, אבל איש לא יחס לזאת חשיבות, שבעים ומדושנים הם יצאו, מקרטעים בעליצות בכבישי השוף הצרים תחת שמש מיוזעת.

שלושה פנקייקים חיסל אריק באותה ארוחת בוקר ופרודות טעם משכרות עדין נישאו בפיו אל מוחו כשלגם את ספל הקפה הריחני השני שלו (קפה אמיתי שאלי הביא וטחן במיוחד) והרהר ענוגות בשק השנה שלו המחכה לקלוט אותו. בכל אותו יום נותרו בפיו אותם טעמים רק שהם הלכו והחמיצו ועד לערב היו מרים ודוחים. הסיור שאחר עלה על מארב ואריק לא זכה להצטנף בשק השינה שלו. הרבה לא נשאר מהסיור ואריק נמלא הרגשה מוזרה, לא ברורה כשעבר בקדחתנות בין כמה אנשים שרק לפני שעה לא ארוכה אכלו פנקייק ועתה היו לגושי בשר מדממים ודוממים. את שאריתו הארוכה של אותו היום העבירו במחסומים בניסיון לצוד את ציידי הסיור שנעלמו במכונית מסחרית לבנה. הפחד, האימה, חוסר האונים והבלבול רחשו בהם, מהולים בשנאה יוקדת ורחוצים בזיעה טורדנית. בצהרים קיפלנו את המחסום ופנינו לעמדה אחרת. מעבר לאחד העיקולים חנתה מסחרית לבנה בצד הדרך הצרה, צמודה למדרון התלול. שלושה גברים וילדה אחת נשמו בעצלתיים נשימה אחרונה של צהרים אביבים. אבל החרון העיוור לא עצר לרגע, בתוך עשרים שניות, יעילות ונוקשות השתנו מצבי הצבירה של ארבעה גופים חיים.

"הרגנו אותם" אמר יומי לאריק אחרי דקות ארוכות של שתיקה כשהם סובבים, שישתם, הלוך וחזור על פני עשרת המטרים שבין גרוטאת המכונית לנגמ"ש. אריק לא אמר דבר, הוא גם לא הרגיש דבר, רק הרגיש כאילו בטון מתקשה בעורקיו, כאילו הוא הולך ומתאבן. לכאורה הכל המשיך כרגיל ואריק משך את ארבעת החודשים עד לשחרורו כאילו כלום. אבל באותו הערב כשחזרו לוילה הוא נכנס לאלי למטבח, ישב ליד הגז ולא חשב כלום ועישן סיגריה אחרי סיגריה.

"קח, זה יעזור לך" אמר לו אלי והושיט לו בקבוק ויסקי מהמזווה הפרטי שלו. ואריק שתה לגימה אחת ועוד אחת והבטון בעורקיו הלך ונמס עד שנמלאו בחמימות נעימה .

 

אבי דבירי

 

כולם חשבו שהשתגעתי; הייתי יכול להגיד: "שיחשבו", אבל זה לא פשוט להגיד את זה, לא לעצמך. בייחוד לא לעצמך. אוף אתה אומר לעצמך, עוד שניה אחת, עוד שבריר של שניה, עוד מיקרון של שבריר של שניה של התאפקות, אבל לא. זה קרה ועד מחר תאמר לעצמך: "אז קרה, עבר, די". אבל לא תעבור לסדר היום פשוט, לא תוכל. שוב ושוב ינוע סרט הסטילס האיטי שאורכו עשירית ושוב תצעק: "קאט, קאט" והוא יענה לך;  לא בלעג, לא בבוז אפילו לא באדישות, פשוט יענה במילים נקיות: "אקשן", אקשן" הוא יענה. מספל התה עולה הבל כבד לבן בעל ריח תפל, לא חמוץ, פשוט תפל, כמו וופלות ישנות, כמו בד של מזרון שאתה נושך בו בחוזקה. בכל הכוח נושך וריר נספג בו ונוזל לאורך הלחי והמילים נספגות ומנוגבות איתו וטוב שכך שנישאו המילים על הרוק ונספגו בו ויבשו, כי שום תועלת לא תצמח מהם, לא ממילים אלו, לא כאן, לא כעת, לא בכלל. כי איזה תועלת צומחת ממילים. עדיף לשתוק, או לדבר בלב, להתפלל, לומר מילים על עצמך, מילים שניתן למחוק כאילו לא נאמרו; והם לא נאמרו. עדיף ככה, שיישארו המילים בצל, שלא יצאו לאור, שלא יציגו את עצמם במילא אין תועלת וגם לומר שאין תועלת אין… להיות בשקט, בשקט.

לתה יש טעם תפל, בדיוק כמו הריח. פורטנוי אפילו תה לא יודע להכין או לא רוצה או לא יודע לרצות או לא רוצה לדעת, תה, תה פשוט, כאילו לקח את כל הגרביים של הפלוגה אחרי מסע אלונקות ובישל אותם, הנה קודם תזיעו את זה ועכשיו תשתו את זה ואחר כך, אחר כך תשתינו את זה, בבוץ. יותר מדי תיונים, יותר מדי סוכר ורק שני לימונים עם הקליפה, מה הבעיה להכין תה? מה?

כמה זמן עבר דקה? שעה? יום? הענן הלבן עולה מהספל הכתום. כל כך כהה שלא רואים את הקרקעית, של הספל, רחף שחור צף שם, קצת מעל הקרקעית ומסתיר את החריכות של הבדלים, הבדלים שמכבים בכוסות.

שבוע עבר וחודש ושנה וחיים שלמים, כן חיים שלמים. עדיף לשתוק כל כך הרבה רחף שחור צף מעל הקרקעית במילים הוא גם צף לי בתוך הראש, צף ומתערבל ושוקע, לא למטה, לא למעלה באמצע, קצת מעל הקרקעית אבל לא מונח עליה, כשאתה מכניס אצבע, כשמתקרר קצת, הקצה, הקצה של האצבע נקי ועל השאר, בעיקר על השערות דבוק השחור הזה שמתמוסס לאט כשנוגעים בו, לאט, לאט.

"זכוכית זה בעצם נוזל" אמר יומי. לא הסתכלתי עליו, לא הסתכלתי ולא שמעתי, שמעתי אבל לא הקשבתי. כמה ספלים אפשר למלא בראי אחד, במראה אחת? כמה דליים בראי שגובהו חמישה מטר? חמישה מטר של נוזל, עומד, זקוף. זה כנראה השיגעון. הוא תוקף במפתיע, מהמארב, בלתי אפשרי להתגונן, אין צורך להתגונן, אין רצון. רצון הם מילים. זכוכית היא נוזל.

יומי הניח את ידו על בירכי "שטויות" אמר. "קורה, זה יעבור, זה היה יכול לקרות לכל אחד מאתנו לכל אחד". מילים הן לא נוזל, מילים הן מוצק וגז, מוצק וגז. יש כוכבים שהם גז, יש גם אנשים כאלה.

"יהיה בסדר" אמר יומי. "יהיה בסדר, תראה אפילו לא יענישו אותך, כלום, במילא הייתה מיותרת המראה הזו, מיותרת לגמרי".

חייכתי, התה התקרר.

"בוא נלך לישון" אמר יומי. "תישן תרגיש יותר טוב"

רק מיליונית של שניה, רק מיליונית אחת.

הגליל מונח על הרצפה, מתחת לאפוד, אני מסתכל עליו, הוא לא מסתכל עלי, אולי הוא מתבייש? שלושים וחמשה כדורים וכל המראה נשפכת על הרצפה.

"רוצה סיגריה?" פורטנוי ניגש עלי הוא מתיישב מימין לי, יומי יושב לשמאלי. אני לוקח את הסיגריה, טיפות של תה מטפטפות על  בירכיי, יומי שולח יד, הוא לוקח את הספל. "תדליק, אני אחזיק לך" הוא אומר.

"תודה" אני אומר. אני מכניס את הסיגריה לפה, אני מנסה להדליק את הגפרור, הוא נשבר, אני פותח את הקופסה, הגפרורים מתפזרים על הרצפה; עשרות מקלונים קטנים צוללים לאט , לאט אל הבטון, יומי מגיש לי מצית, אני נחנק מהעשן. אני לא אבכה, לא. ראי הוא רק זכוכית וזכוכית היא רק נוזל, וגם דמעות. אני לא אבכה יותר. הנה אני מתגבר.

 

 יומי

בתחקיר אמר אריק שזו הייתה טעות, וזהו. וכולם הנידו את ראשיהם בצער ולא אמרו כלום. על "הטעות"הם דיברו שבע דקות, ספרתי. זאת לא הבעיה שלהם זאת הבעיה שלנו, בני-זונות. על ההיתקלות של סיור הבוקר הם דיברו חמש שעות, חמש שעות. אבל לא בגלל שזו הבעיה שלהם, הבני-זונות. בגלל שעם לא ידברו זה יהפוך להיות הבעיה שלהם. זו גם הבעיה שלנו מכאן ועד להיתקלות הבאה. דיקי, המ"פ, על טיל הוא צריך לעוף, על טיל. איך הוא ישב לו שם בארוחת הבוקר וראה שהסיור לא יוצא ולא אמר כלום, כלום הוא לא אמר. ועם היה אומר? עכשיו זה בטח לא משנה. כל הנבירה הזאת, כל החיטוט הזה. אנחנו צריכים ללמוד מטעויות הם אומרים, הבני-זונה, להפיק לקחים. מה זה משנה. תמיד מפיקים לקחים ותמיד אנשים מתים, מהלקח שעוד לא הופק. הרי בעצם אי-אפשר למנוע את המוות הבא, הוא הרי יבוא ולאלו שמתו? לאלו שמתו מעניין את התחת הלקח שהם יפיקו. הלקח היחיד שאני מפיק זה שבני האדם הם חיות! לא, לא חיות משהו אחר, אני לא יודע אם יותר טוב או יותר גרוע, אבל פשוט אחר. אני מסתובב על הכביש הצר, יש רוח קלה שבאה ממערב, היא מקלה על הזעה. האנשים שחטפו וחיים ובהכרה גונחים וצורחים, כל כך הרבה חובשים ורופאים יש כאן שאני מיותר, אני מקפל את השרוול גבוה, יש לי כתם דם של אלגרנטי על השרוול וזה עושה לי צמרמורת, אני מעיף מבט ימינה הוא שוכב על האלונקה מישהו מחזיק לו את האינפוזיה, המסוק שנוחת מפזר אבק ועושה רוח חמה, תכף ייקחו את אלגרנטי מכאן ולכאן הוא כבר לא יחזור. הוא יודע שאין לו יד? איך מרגישים בלי יד? יש עוד ארבע אלונקות בצד, איתם לא צריך למהר, למרות שבחום הזה הם יתחילו להסריח מאוד בקרוב, אף אחד לא מתקרב לאלונקות האלו, אף אחד לא מסתכל אפילו. אני ניגש לאט, יש לי צמרמורת אבל אני לא יכול להתאפק, אני מתקרב בזהירות, מתחת לאחת השמיכות משתלשלת יד, שעירה נורא. אני כמעט צוחק, זו היד של קטן. "היי קטן" אני רוצה לצעוק לו "קום, קום לשמירה". אני מסתכל מסביב, אף אחד לא מביט לכיוון, אני נותן לו בעיטה, קטנה כזו, בשפיץ של הנעל. וואו, אני חושב. אם הוא היה חי, הוא היה טורף אותי, בחיים לא היית יכול להשכים את קטן ככה את המוות הוא היה עושה לך, את המוות. "אותי" הוא אומר תמיד בבס הצרוד שלו. "אותי מעירים רק בדיבורים, דיר-באלאק לגעת בי כשאני ישן, דיר-באלאק, אני נושך". תמיד אותם מילים, עצבניות לאללה. ועכשיו אני נותן לו שפיצים קטנים, ככה עם הרגל והוא לא זז, הוא כבר לא יכול לעשות את המוות, המוות בא עליו בהפוכה.

"יומייי" אני שומע את אריק צועק (אריק הוא הסמל שלי) "יורם גופר בוא הנה", בוא" הוא אומר. "הולכים לעשות חסימה יש מידע על הנבלות, אנחנו נתפוס אותם". בתחת נתפוס אותם, שלושה זקנים וילדה זה מה שתפסנו. אבל מוטי אומר :"מה זה משנה אם הולכים לצוד חזירים וצדים ארנבות אי-אפשר לאכול אותם במקום" וצחק כמה הוא צחק.

הסתכלתי על קטן, פעם אחרונה שאני רואה אותך קטן ופתאום נהיה לי רע, רציתי להקיא. ראיתי שאריק וקויובסקי כבר מחכים על הנגמ"ש, אז אמרתי, בשקט, שלום קטן, אני אתגעגע עליך.

בערב אחרי התחקיר שאלו מי רוצה לצאת להלוויות. כולם רצו. אבל מישהו בכל זאת צריך להישאר. אני היחיד שהתנדב וכולם הסתכלו עלי במבט עקום, ועוד קטן וח'דר היו חברים טובים שלי, "בני מחזור". אבל אני לא אוהב הלוויות. הספיקה לי ההלוויה של הבחור ההוא בטירונות מהקיבוץ של אריק, אדמס, שתקע לעצמו כדור בבטן בתוך היעד המבוצר, איש בחיים לא יידע למה. כל כך הרבה חרא יש בחיים האלה מה אני צריך לדחוף בכוח את הראש שלי לעוד חרא. קטן לא יכעס עלי אם אני לא אבוא, הוא רק כועס כשמעירים אותו מהשינה. כל היתר עשו מספרי מוות מי יצא ומי יישאר, מספרי מוות. אני הלכתי למטבח,  אלי ואריק ישבו שם ושתקו, שתקו ושתו. התיישבתי על ספסל ליד הגז, מולם מילאתי ספל כתום בתה מהסיר; התה המצוין שאלי עושה, גאון האלי הזה, אין דבר שלא יוצא שמימי מתחת לידים שלו. הדלקתי סיגריה ונזכרתי באבי דבירי, הוא היה תותח חשבתי. הוא הפיק לקחים, קצת בושה, קצת פיפי במכנסים ועף מכאן; ובונ'א רבק זאת הייתה המחלקה שלו היום בסיור. תותח אמיתי, פיפי יותר טוב מדם חשבתי והסתכלתי על השרוול, הכתם כבר נהיה שחור לגמרי, יבש וקשה.

 

פורטנוי

שלושה דברים, אמרתי להם, שלושה דברים: לא לבנון! לא קרבי! ולא טבח! ומה הם עשו שלחו אותי להיות טבח, בגולני, בלבנון, כמובן. לא עזר כלא, לא עזר עריקות, זין שמו עלי וזהו. עכשיו אני שם עליהם זין, אבל איך אומרים: כשאתה משתין הצבא נרטב, כשהצבא משתין אתה טובע! אז טבעתי. אני כבר לא יודע מה יותר טוב?  להישאר כאן ולהתחפר במרתף. או לצאת הביתה לרעוד בדרך עד לשדה בדמור ולשקשק כל הטיסה עד שנוחתים בחיפה, ואחר כך החזרה. אלי שאני עושה איתו שבוע, שבוע. הוא, הוא נוסע רק ב"ספארי" מראש הנקרה לעין-זחלתה  ב"ספארי", הפחד שלי, שיתקעו אותו בדרך ואז אני תקוע כאן עד שיביאו טבח אחר. המשוגע סוחב איתו מהבית כל מיני צ'ופרים לפלוגה, הוא דפוק. אני כמה שאני לא יודע לבשל, אני משתדל לבשל עוד יותר גרוע, שהאוכל יהיה מה זה מגעיל, שיעיפו אותי מכאן לכל-הרוחות. אבל איפה, החברה קצת מקטרים אבל נותנים כבוד ואני תקוע כאן, אלף פעם התחננתי למ"פ "תגיד שאתה לא רוצה אותי" והוא אמר לי "עזוב מקסימום ישלחו אותך לפלוגה אחרת או לגדוד, כל עוד גולני יהיו כאן גם אתה". אז אני מבשל להם חרא והם אוכלים ושותקים. בהתחלה עוד המ"פ אמר לי: "בחיאת, אולי תשתדל קצת, החברה כאן קורעים את התחת תנסה שייהנו קצת". אבל אני מעניין אותי רק התחת שלי, להפך, כמה שהם יבואו מהסיורים והמארבים והאוכל יהיה יותר מגעיל ככה יש יותר סיכוי שאני עף מכאן. ממש לא מעניין אותי הרצונות שלהם, רק שלי. ועוד אמרו לי: "תזהר גולני חיות, לא תפנק אותם יאכלו אותך בלי מלח". אלה אולי חיות אבל עכברים הם גם חיות. האמת שהם עושים עבודה רצינית מאוד, עד כמה שאני מבין בזה וכל הכבוד להם, שיזיינו את הערבים, אני בעד, אבל בלעדי! האמת שכבר נדפק לפחות לכמה מהם הראש מהמקום הזה, אתמול למשל לפנות בוקר פתאום אני שומע צרור ארוך, ארוך כאן בתוך הבניין, והופה אני מתחת למיטה כמעט משתין מפחד. מסתבר שאחד, אבי דבירי, דווקא בחור רציני חזר מהשמירה, עלה במדרגות, ראה את עצמו במראה נבהל וירה, בה במראה, מחסנית שלמה ומרוב פחד הוא השתין במכנסים. אחר כך הוא יישב לי כאן במטבח כל הלילה, לא רצה לזוז, יישב ומלמל לעצמו בבוקר באו מהגדוד ולקחו אותו. עכשיו שאני חושב על זה, הבחור גאון ממש, קצת משחקים ואתה עף מכאן. אבל אני לא יודע לעשות את עצמי, אני ואני אצא בדרך שלי, אני פשוט אאכיל אותם חרא עד שהם יבקשו את זה. הנה הם מגיעים לצהרים, הנה יומי הליצן הפלוגתי נעמד וצועק: "פורטנוי לחם מעולה בישלת היום, ממש גדול" ואני כאילו נעלב אבל בפנים, בפנים אני צוחק. עוד מעט.

אריק

אלי עמד בפתח המטבח. עמד ושתק. הלסת שלו הייתה שמוטה והוא פתח וסגר אותה כמו דג, בלי קול. הוא היה חיוור ומזיע ואף מילה לא יצאה לו מהפה. כאילו באו ולקחו לו את כל המילים, לקחו ולא יחזירו יותר, לא יחזירו יותר לעולם. הפנים שלו היו לבנים כמו קמח, לבנים כמו סוכר, כמו צמר גפן, כמו שלג והוא שתק והזיע. הזיעה נצצה לו במצח בקמטים שמעל העיניים והוא לא ניגב אותה. הפנים שלו היו לא מגולחים, לא כמו של טבח משקיען, וטיפות הזיעה נחו בין הזיפים נוצצות בחיוורון. השער שלו הבריק כאילו שפך עליו שמן, כאילו טבל אותו בחבית של שמן. הוא הזיע והיה חיוור והיה נראה שעוד מעט הוא נופל, ישר לתוך הפח של הזבל. הלסת שלו התרוממה והגרוגרת הגדולה כמו של תרנגול הודו נסעה לה לאורך הגרון שלו. הוא לא אמר מילה רק הוציא קולות, קולות קצרים, נמוכים, טיפשיים. לקחתי אותו ביד, לקחתי אותו ביד פנימה למטבח, הושבתי אותו על הספסל, מילאתי סיר קטן במים, שמתי אותו על הגז, חתכתי שלושה לימונים, חתכתי אותם לפרוסות דקות, דקות כמעט שקופות כשהמים רתחו הכנסתי את הפרוסות פנימה יחד עם המסננת הגדולה עם התה השחור, לא תיונים רק עם המסננת, שפכתי פנימה מצקת סוכר ובחשתי כל הזמן שזה רתח בחשתי, אחרי שלוש דקות רתיחה החלשתי את האש הוצאתי את המסננת, ומזגתי ספל לאלי, הכנסתי אותו לתוך ידיו והוא כל הזמן פתח וסגר את הלסתות שלו בלי לדבר. בסוף הוא אמר: "איזה תה מצוין, איפה למדת להכין אותו" והקול שלו היה צרוד וחלש.

 

יומי

ה"ואן" הלבנה; זו הייתה פולקסוואגן, אני חושב; התפרקה לגמרי, גרוטאת מתכת לבנה, הפוכה על צידה, נשענת על קיר ההר, הקרוב כל כך לכביש עד שאינו מותיר כמעט רווח לשוליים; רק רצועה צרה של עשב פרוע, יבלית וקייצת שנמוגים בחום; חורים גדולים, מכוערים, פערו פיות מתכת חומים/חלודים/אפלים לכל עבר, חורים הקוראים לך להישאב לתוכם כנגד רצונך, לבלוש בקרביים המתפוררים, למשש את החלודה הדוקרנית. עוד שלוש גוויות, חשבתי. המחשבה הייתה מטרידה; נגיד, נגיד שיש כמות מסוימת של חיים שצריכה להתחיל ולהסתיים בכל יום נתון; נגיד. מה ההסתברות שבנוכחותי, במרחק של שלושה קילומטר, בהפרש של ארבע שעות יסתיימו בחטף ללא כל התכוונות שבע מנות חיים, שבע בבת-אחת, פתאום רגע אחד עיקלו את ארוחת הבוקר ורגע אחד אין, שבע מנות. לא שבע, מבעד לחלון האחורי, המנופץ, שבחלק האוטו הרחוק ממני התנופפה ברוח הקלה, הבלתי מורגשת, קווצת שיער שחורה. שמונה מנות לא שבע. הילדה שכבה על הספסל האחורי, כאילו היא רק נחה לרגע, כאילו כל הקרשצ'נדו המהיר הזה אינו נוגע לה. הספר עם הכריכה הכתומה מונח לצד ירכה, סגור והקמיצה שלה תקועה בתוכו כדי שלא תשכח היכן הייתה כשכל זה יגמור. שאריות מסטיק ורודות מרוחות מסביב לשפתותיה וחתיכה ממנו הייתה דבוקה לקצה אפה, כאילו בדיוק באותו הרגע ניפחה בלון, בלון גדול וורוד. היא הייתה שלמה לגמרי, ללא כל סימן של פגיעה, עיניה היו פתוחות, אבל לא יכולתי להסתכל בהן, במקום זה הבטתי בשעון: שתים עשרה עשרים ותשע. לפני שבע דקות הסתכלתי בו בפעם הקודמת, לפני שבע דקות ישבתי על הסיפון של הנגמ"ש וחשבתי על ארוחת הצהרים שאלי טורח עליה, כלומר רציתי לחשוב על ארוחת הצהרים אבל חשבתי על קטן, בכלל שכחתי ממנו, מקטן, לפני שבע דקות הוא מילא את ראשי ועכשיו אני כבר לא זוכר את פניו, בעצם אני זוכר אותן אבל מרוח עליהן מסטיק ורוד מסביב לפה ועל קצה האף. אני יוצא החוצה, היד של הילדה זזה, אבל זה רק נדמה לי, יותר מדי דברים נדמים לי היום, אני כבר רוצה להתעורר, אבל לא מצליח במקום זה אני מזיע. מתחת לזרועה השמאלית אני רואה חור, חור קטן שחור, בשמלה הכחולה, חור קטן כמעט בליתי נראה כאילו נדקרה מסיכה. זה הצד שלי, אני בטוח בזה, אני הרגתי אותה, אני בטוח, בחיים שלי לא הרגתי אף אחד, אף אחד. תמיד יש לי מעצור או שאני לא נמצא או שאני מאבטח לאחור. זה חור של גליל, רק אני יריתי בגליל, אני הרגתי אותה, הי רציתי לומר לה, הי כל הכבוד את המתה הראשונה שלי, שלי, רק שלי. חם לי נורא. אני רואה שתורג'מן נשען על הנגמ"ש, הי תורג'ה אני צועק לו. הוא מסמן לי עם היד בלי להסתובב, לא, לא הוא מסמן, הוא מקיא. יש לו קיבה רגישה הוא לא יכול לראות מתים. אריק חיוור, וואו כמה שהוא חיוור, כאילו מצצו לו את כל הדם בקשית. קויובסקי עומד לידו ומדבר, הוא מדבר מהר ובלחש רועם, אני לא מבין מהוא אומר, הוא מדבר עם הרוח שנושאת את מלותיו הלאה עם הכביש, הוא מדבר לתוך האוזן של אריק שלא זז ובקושי, בקושי מזיז חלושות את ראשו. מוטי ודני יושבים על מכסה המנוע, אוכלים לוף ושימורי משמישים. "הי יומי" דני צועק לי. "יומי, לא הייתה רולדת עוף במנת-קרב?". מוטי משחרר אוויר ומדליק סיגריה "חרא הלוף הזה" הוא אומר. "כן" אומר דני. "בעליי איזה רולדות עוף מעולות היו לנו שם".

 

קויובסקי

אריק עומד קרוב אלי, מאוד קרוב, אני יכול להריח את השמן במחסניות שלו, הוא חיוור, חיוור כמו מת. אסור שזה יעבור בשקט אריק, אני אומר לו, אסור. הוא רק מזיז את הראש שלו מלמעלה למטה כמו איזו לטאה. אנחנו נרים אותו על טיל את המפגר הזה, מ"מ דמיקולו. רוצחים אריק, רוצחים זה מה שאנחנו. הוא לא עונה לי, אני רוצה לתת איזו מכה בקסדה, הוא היחיד שעוד לא הוריד אותה, בזוית העין אני רואה את המפגר הזה יומי, עם חיוך דבילי מנסה לצוטט לנו, חטיכת אדיוט מאיפה הביאו לנו אותו? אריק מוריד סוף סוף את הקסדה, תורג'מן מקיא שלוש ארוחות ליד הנגמ"ש, אריק שם לי יד על הכתף "אני אטפל בזה" הוא אומר. אני איתך, אריק. אני איתך. אשכנזי המ"מ יחד עם המג"ד ועוד כמה חפ"קניקים מגעילים מגיעים מהכיוון של הוואן הלבנה, הם נעמדים לא רחוק מאיתנו עושים מין מעגל כזה, אני שומע הברות מקוטעות, יש רוח מאוד חזקה שמעיפה את כל המילים לוואדי.אריק עוד מחזיק את היד שלו על הכתף שלי, אני רוצה לחבק אותו, נראה לי שהוא עומד לבכות, אני רק רוצה לצרוח לדפוק למישהוא קת במוח, איבדנו את זה אני חושב לעצמי, את מה אני לא יודע בדיוק, אבל איבדנו. השמש מתחילה לרדת, היום הזה לא יגמר אף פעם, איזה מואזין צורח ברקע, אורן מהסמב"ציה שצמוד לתחת של המג"ד ונעם אברמסון החובש של המסייעת יחד עם מישהו שאני לא מכיר זזים הצידה ומתחילים להתפלל ערבית אורן מסתכל עלי בחצי עין, הכיפה בוערת לי על הראש, עכשיו לא בזין שלי, ממש לא, לא אכפת לי מה הם חושבים היום אני לא, בטח לא עכשיו חמישים מטר מהילדה המתה, הילדה שרצחנו. תורג'מן גמר להקיא, הוא מזדקף ומחייך אלי חיוך מתנצל, יש לו כיבה רגישה, גם עם היה רואה עכבר מת הוא היה מקיא, דני ומוטי שוכבים כמו איזה זוג חרדונים בשמש על מכסה המנוע של הנגמ"ש דפקו מנת קרב המגעילים. אני רואה שאורן מסתכל אלי מסמן לי עם העינים, שיחשוב מה שהוא רוצה: שקויובסקי נהיה שמולאני מנייק, אוהב ערבים. אני יודע שאני לא, אבל אני לא רוצה תמיד להיות איתם בחבורה, רק בגלל שיש לי כיפה, לא רוצה, לא רוצה, רוצה לצרוח, אריק והמ"מ מדברים, הראשים שלהם נוטים אחד על השני קרוב קרוב, רואים שאריק גמור ואשכנזי? הוא חושב רק על איך הוא ייצא מזה, הוא ייצא הבן זונה, אני בטוח בזה לא משנה מה אריק או אני נגיד הוא ייצא  נקי עוד שנה וחצי הוא מ"פ, ככה זה שיש לך לשון ארוכה כמו זיקית ואבא שהיה מג"ד, אף אחד לא יעצור אותך.

 

אלי

את התותים חותכים לפרוסות דקות, כמעט שקופות. מתחילים לטגן כמות של בלילה לפנקייק אחד, גדול. בשני חלקים נפרדים, על אותה מחבת, רצוי להשתמש במחבת מרובעת. כשהבלילה מתחילה להזהיב, לא להשחים כי זה מאוחר אלא רק להזהיב, מניחים כמות מכובדת (שלושה ארבעה תותים אפילו יותר) של פרוסות תות על אחד משני חלקי הפנקייק והופכים את השני עם החלק הזהוב עליו מחכים חצי דקה והופכים, אחרי דקה הופכים שוב לעשרים שניות ומורידים כל פנקייק לוקח שתי דקות וחמישים שניות להכין לא יותר לא פחות. לצהרים אני מכין פסטלים. חבל שאי-אפשר להכין גם מגבינה וגם בשר. יש לי מתכון לפסטל גבינה משהו, אבל בצבא בצהרים אוכלים בשר. אז יהיה פסטל אחד עם בשר טחון ופיסטוקים; פסטל עוף; חזות עוף חתוכים דק, דק מושרים בחומץ וקצת יין; פסטל פטריות ומין בורקסים חצי תרד חצי תפוחי-אדמה ואם אני אספיק אולי גם מאפה חצילים. יהיה גם אורז עם בוטנים קלויים והסלטים הרגילים: גזר חריף, קישואים בתחמיץ, סלט ערבי עם בורגול, סלט כרוב לבן ופלפלים חריפים קלויים לקינוח כבר יש מוכן גלידת תות משאריות התותים. מחר זה יום עוף ולשישי הפעם סטקיים וספר-ריבס, הבאתי שלושים קילו לכל הפלוגה, אני מקווה שזה יספיק. כבר אחת וחצי שמעתי שהייתה הקפצה, רק שיספיקו בזמן לצהרים פסטלים לא טעימים אם מחממים אותם, הבצק מתפורר!

 

אריק

"אבל הכנתי במיוחד בורקסים תרד, כמו שהוא ביקש". ככה אמר אלי כשאמרתי לו שנמרוד נהרג, גם נמרוד. הפנים שלו נהיו צהובים. הוא התיישב וגירד בראש. "הכל יתקרר עכשיו, בטח אף אחד לא ירצה לאכול עכשיו, כמה חבל לזרוק פסטלים טובים".

שמונה גוויות ביום אחד, שמונה. שתינו ויסקי, שאלי הביא. הפסטל בשר היה טעים, קצת קר אבל באמת טעים. הייתי רעב, נורא רעב. כל היום מאז הפנקייק תות כל מה שאכלתי זה סיגריות. ועכשיו הויסקי הזה עשה אותי רעב. "זה קר, לא טעים" אמר אלי. "טעים מאוד" אמרתי. הוא נאנח ושתק. שמונה מתים ביום אחד, מלאך המוות כבר צריך להב חדש לחרמש.

האיש עם הבלורית, שליד הג'ק, הוא, הוא חטף הכי חזק. הוא שמע, שניה לפני הוא שמע. בשניה שבה התמונה של הואן הלבן נכנסה למוח ועברה לידים אל ההדק, ראיתי איך הוא מזדקף. הוא לא הספיק לגמרי, הברכיים שלו עוד היו כפופות, כמו קוף. הוא הספיק להוציא חצי צעקה, הוא הבין, הוא קרא את המציאות, הוא הופתע אבל הספיק להבין, לעשירית אחת של שניה, לקמצוץ אפסי של זמן, הוא הבין שזמנו תם, שזהו, שנגמר, עם התמונה הזאת בראש הוא מת, הוא מת מיד. בעשירית אחת של שניה התאחדה תפיסת המציאות שלו בשלי, הוא מת, אני הרגתי אותו, אני. הכדורים של האפס-חמש פרסו אותו לחצי כמו, כמו פסטל בשר, כמו פנקייק תות. כמעט ולא ירד ממנו דם, הדם פשוט נשאב ממנו. רק הוא היה מול העיניים שלי, כמה? עשר שניות, חמש? הוא רקד מולי את הריקוד התזזיתי ההוא, כמו דוב בקרקס, כמו מישהו שדבורים רודפות אחריו. השני, זה שעמד ליד ההוא עם הג'ק ובטח נתן לו איזה עצה, הוא לא הרגיש כלום, הוא מת עם מבט דבילי על הפרצוף: "חכה רגע" אמר.  "צריך לתת עוד חצי סיבוב שמאלה". בטח לא גמר את המילה שמאלה. מעניין מה קורה למילים שנתקעות בחצי הדרך…

השלישי, הוא, הוא שמע מרחוק. נשען לו על האוטו מעשן את הסיגריה שלו. בטח אמר: "עוד שכטה אחת נראה מה זה הרעש הזה" ראבק בנאדם, אתה הולך למות ולא חושב לברוח? מסתלבט על הסיגריה? באיזו זכות? אתה מסכן ככה חיים? למה לא צעקת? למה? למה לא הזהרת? הנה היהודים באים, לברוח. זה כל שהיית צריך לצעוק ארבע מילים, ובערבית זה עוד יותר קצר. למה לא ברחתם בני אדם? למה? טוב לכם עכשיו? טוב? לפחות היית יכול לחשוב על הילדה. אני לא ראיתי את הילדה, איך אני יכול לראות? במהירות כזאת? בכזאת מהירות? ילדה קטנה, לא חבל? לא חבל? רק צעקה אחת, פשוטה וזה היה אחרת. אני לא באתי להרוג, לא. זו טעות, אבל שלכם! לעצור ככה רכב בשוליים כאלה צרים, אפילו אין מקום לכל האוטו ועוד מיד בסיבוב. כמה מטרים היה לי לראות אתכם? כמה, עשרה? עשרים? במהירות כזאתי עד שמבינים הכל נגמר. הכל. אז היה לכם רכב לבן, גם להם היה. לאלה שדפקו את הסיור ואתם רוצים שנשתוק על זה? מה פתאום. אלה היו חברים שלנו. חברים טובים. אנשים צעירים שכלום לא הספיקו. אתם חושבים שהם רצו למות? הם בסך הכל רצו לאכול פנקייק תות.

נראה אתכם מוותרים על פנקייק תות

 

תורג'מן

שוב אני מקיא, כבר נשבר לי הזיין מזה כל הזמן מקיא ומקיא כמו איזה תינוק, בבוקר כבר הקאתי אחרי ההתקלות ועכשיו אחרי זה, יומי קורה לי, אני מסמן לו עם היד שהכל בסדר, קויובסקי צורח לתוך האוזן של אריק, אריק חיוור רק מנדנד בראש, אני לא יכול לשמוע מה הוא אומר כי יש רוח נוראית, הוא רק מחזיק את הכיפה וקודח לאריק לתוך המוח, מזל שאריק עוד לא הורי את הקסדה, אני הורדתי, איפה שמתי אותה? ליד הרגל, איכס השפריץ עליה מהקיא אני לא שם את הדבר הזה על הראש שימותו. קויבסקי צורח הוריד כמעט יוצא לו מהצאוור אני שומע את המילה "רצח" אני מקיא עוד קצת, אני מנגב את הפה ושופך קצת מים מהמימיה ומרטיב את הפנים, האוזניים שלי מצלצלות מהיריות, אני רוצה לישון ההקאות האלו גומרות אותי, קצת מגזים הקיובסקי הזה, זאת טעות, טעות נוראית, אבל מה היינו עושים עם זאת הייתה החוליה ההיא שדפקה את הסיור בבוקר? קויובסקי אומר לאריק שאשכנזי המ"מ ראה במשקפת שאלו אזרחים ובכל זאת לא עצר אותנו, קשה לי להאמין, למרות שהאשכנזי הזה לא משהו, סתם צעיר פנימיון שאבא שלו היה קודקוד, אני מזדקף הרגלים שלי רועדות, "היי תורג'ה" מוטי צועק לי מהנגמ"ש "רוצה קצת לוף?" הוא ודני צוחקים, יש לי שוב בחילה "או שאתה רוצה את הילדה הערביה בפיתה עם טחינה" הם גועים מצחוק, שוב יש לי בחילה, גם אני הייתי יכול להיות כזה אבל הכיבה הרגישה שלי הורגת אותי, אולי אני אקיא עוד קצת? אין כבר מה, אני שותה קצת מים ומקיא אותם מיד, אני עוצם עיניים דני ומוטי צוחקים, הסמבצ"ים מתפללים, קויובסקי בועט באבנים "יאללה מתקפלים" אני שומע את אריק "לכלים" הקול שלו כמו חצץ. מסכן אני חושב ולא יודע למה אני מרחם דווקא עליו? אני צריך לרחם על האמא של הילדה, על אבא שלה, על אמא של נמרוד ועל זו של קטן ועל עצמי בעיקר על עצמי. אבל אני מרחם על אריק, הוא נשמע כמו מת, מת שעדיין חי.

אבי דבירי

הדמות שלפני גדולה ועצומה, היא חמושה, אבל קצת איטית, אני יותר מהיר, אני פונה טיפה שמאלה ומרסס אותה, היא מתפרקת, למיליון חתיכות קטנות היא מתפרקת, וכל אחת מהן היא הדמות, בקטן, מזווית אחרת, אבל היא הדמות והיא יורה בי, יורה בי, אבל לא פוגעת, אני פוגע, מצוין אני פוגע, אני חושב שהם פגעו לי במימיה, כן נשפכים עלי מים, בעיקר מאחורה, אבל גם קצת מקדימה, כמה הרבה מים יש במימיה, המון מים והם קצת חמים המים, אולי זה דם המים? אולי המים הם דם, גם זכוכית זה נוזל, גם זכוכית.

 

יומי

הבית, ארבע קומות אבן, עמד בקצה דרך עפר רחבה שנתחמה בשתי שורות אורנים גדולים ומסועפים שצמרותיהם יצרו חופה ירוקה-חומה מעליה. מאחורי הבית היה ואדי עמוק ומיוער, מנוקד קרחות חומות של עצים מתים, מהחצר ומחלונות האגף האחורי, המערבי אפשר היה לראות את הים, מי שהיה מסתכל בקפידה כלפי מטה, בזוית חדה, חטטנית, יכול היה לראות עיקול חד של דרך עפר לבנה, שמעבר לה היה המדרון תלול מידי מכדי שניתן היה לראות משהו חוץ מעצים הגדלים באלכסון. לבית הייתה חומה מאבנים גדולות שחורות. האבנים האלה היו מונחות בערמה, חלקן שפוכות במדרון בפינה השמאלית של הבית. החומה גולחה כדי שיהיה מקום לנגמ"שים, שעמדו בחזית ליד הפתח הרחב שדלתותיו הוסרו ומאחוריו ניצב אולם הכניסה הגדול, בצורת מחומש שקירותיו החיצוניים דופנו באותם שקים סינטטים חומים וששימש חדר תדריכים. במרכז הקיר שמול הפתח היה פתח נוסף, מעוגל, שנפתח לתוך אולם חדר האוכל הארוך, שבמרכזו שולחן באורך שמונה עשר מטר, נשען על רגלים היצוקות לתוך רצפת השיש הורודה אפורה, כל אחת מהן בקוטר של עשרים סנטימטר. מאחורי השולחן, במקום שאלי בנה את המחיצה המאולתרת, היה, כשנכנסנו לראשונה לבית, בר עץ גדול שישמש גם, כנראה, כפינת הגשה ומאחוריו הייתה מעלית שרות קטנה לקומת המטבח. הבר נעלם עוד באותו היום. ואת פיר המעלית אטם איזה קצין יצירתי שהפך את המטבח המקורי לבונקר תחמושת. במרכז חדר-האוכל הייתה אח גדולה מלבנים אדומות שמעליה ארובת אבן חומה שבלטה מעל הגג, אח כזו בדיוק הייתה גם בחדר הכניסה, בדיוק מתחת לגרם המדרגות הלולייני הדבוק לקיר המערבי, גרם שבכל אחת מארבע הקומות שלח זרוע תמנונית, מעוקלת שיצרה מרפסת  בכל אחת מהקומות לאורך כל אחת מהמרפסות הללו היו מפוזרים ארבעה חדרים גדולים. כשנכנסנו עמדה במרכז גרם המדרגות מראה ענקית מהקומה הראשונה ועד לגג ובכל פעם שהיית עובר את הפינה היא הייתה מולך, מפארת אותך. אבי דבירי ירה בה לילה אחד כשחזר מהשמירה. צרור ארוך, חסר נשימה שלח את שנת הלילה המתוקה הרחק אל הים. קטן היה מחוץ למיטה עוד לפני שהצרור הסתיים, ברגע ששמענו את הנקישות הקצובות של אבי על בית הבליעה הריק כבר היה קטן בחוץ. בתחתונים, קסדה על הראש ונשק דרוך. אני הייתי מתחת למיטה, לא שוכח להוריד ביחד איתי את שק השינה. נמרוד? הוא בכלל לא התעורר, רק שתי דקות אחר כך  כשזחלתי החוצה שמעתי את הקול המנומנם שלו: "יומי" הוא אמר, בבאס איטי. "יומי תגיד, קרה משהו?".

"אבי דבירי השתגע" הודיע קטן שחזר לחדר.

"בארבע בבוקר?" המהם נמרוד.

"שתיים ועשרה עכשיו" אמר קטן וחזר לישון. אני יצאתי החוצה, החובש הפלוגתי והמ"פ הורידו בזהירות את דבירי למטבח, פורטנוי שנראה מבוהל לגמרי ירד לפניהם עם פנס. הם הושיבו את אבי בחדר האוכל וניסו להרגיע אותו. אבל הוא היה רגוע, רגוע יותר מכולנו, רק דיבר קצת שטויות.

 

אלי

"ככה הוא דיבר?" שאל יומי.

"כן" אמרתי "ככה"

"מוזר" אמר.

"אני לא חושב" אמרתי "תמיד הוא נראה לי מוזר" את יומי פגשתי באוניברסיטה, מאז אנחנו בקשר. הוא עושה עסקים, אני עוזר לפעמים, כמו שהוא אומר לדפוק את המערכת, למצוא את החורים הגדולים במסננת.

"נדפק לו המוח, המסכן" אמר יומי.

"אתה חושב שזה מהצבא, מלבנון?" שאלתי.

"לא, לא חושב" אמר. "הוא בטח היה ככה קודם"

"ואבי דבירי?"

"גם הוא היה ככה קודם, הכל עניין של פוטנציאל. אתה מגיע בדיוק לאן שהפוטנציאל שלך דוחף אותך, בגלל זה לא נהיית אופה" אמר.

"לא" אמרתי. "אבא שלי הפסיד את המאפיה בבורסה, בגלל זה לא נהייתי אופה.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s