עמק האושר

האם אפשר באמת לחוות אושר? מהוא בכלל אושר? מהיא אותה הרגשה חמקמקה שאין טובה ממנה? שאלת האושר מעסיקה את בני האדם-ככה אני מרגיש-משחר ההיסטוריה, כולם רוצים להיות מאושרים וכמה שיותר. תחושת האושר כנראה שונה מאדם לאדם למרות המשפט הנצחי של טולסטוי: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה" אני מעדיף את הפראפראזה של וודי אלן שגרס "שגם המשפחות המאושרות אומללות כל אחת כל אחת על פי דרכה" האם אושר ואומללות הם שני צדדים של אותה המטבע? האם הן שתי האפשרויות היחידות הקימות, או שאתה מאושר או שאתה אומלל? אני מרגיש שלא, שחיינו מתנהלים רובם ככולם במעין שטח אפור נרחב שבין האושר לאומללות. ההגדרה המילונית לאושר היא "הנאה, סיפוק נפשי, נחת, מזל טוב"??? האם אנחנו באמת יודעים מה הדברים הללו אומרים? ההגדרה המילונית לאומללות היא בגדול "לא מאושר" כלומר האושר מגדיר גם את האומללות. כל ההקדמה הזו היא כי רציתי לכתוב על ספר שגמרתי לקרוא לפני מספר שבועות שנקרא עמק האושר מאת הסופר האוסטרלי פטריק וויט. הספר מספר על מספר דמויות בעירה קטנה ודי זנוחה שנקראת הפי וואלי. כולן רוצות לעזוב אבל אף אחת לא באמת יכולה, לפחות לא בדרך שתביא להן את האושר המקווה, כל אחת מהדמוייות ביחודה לומדת בדרך הקשה להשלים עם מצבה. הספר אינו קל לקריאה, הוא מדלג בין נקודות המבט של כל אחד מהגיבורים ויוצר תחושה של יאוש וחידלון.

 

עם עובד - עמק האושר / פטריק וייט

אף אחת מן הדמויות אינה משיגה את אשר היא חושקת בו וכל אחת מהן לומדת על בשרה שהפנטזיה היא בלתי אפשרית ושהחיים עצמם הם פשרה. הספר החזיר אותי לתחושות שאני נאבק בהן, שמשהוא טוב יותר מחכה מעבר לפינה, שיש זמן שהוא טוב צרוף ושיש אושר מתמשך. אבל כנראה שאין…שהחיים הם רצף של רגעים של פשוט חיים…ושצריך לחיות בהווה ולא בפנטזיה על עתיד אחר, חמקמק או להתרפק על עבר שכנראה מעולם לא היה; אלא לפרקים קצרים מאוד; טוב יותר, מאושר יותר. אני מאמין בכול ליבי שהקיום קודם למהות ושיש לחיות את הרגע ולדלות מתוכו את את אותן הבלחות של אושר (או איך שלא נקרא לזאת) ולהבין, בהרגשה שאלו הרגעים שאותם צריך לנצור כי מהם מורכבים החיים…אבל בסך הכל זוהיא הרגשתי הסוביקטיבית ומה אני בכלל מבין באושרו של המין האנושי? מאיפה בכלל היומרה להציע תובנות כלליות על החיים? זה מה שאני מרגיש ויכול להיות שיש כמה אנשים שיכלו להזדהות עם ההרגשות הללו.

עם נחזור לרגע אחד לספר, עמק האושר, הרי לפחות בעת קריאתו חשתי הנאה גדולה, הנאה שנבעה לתחושתי מעצם פיענוח הכתיבה וגם הנאה מכך שהנה ספר שנכתב לפני למעלה משבעים שנים ומתאר הווה של עיירה אוסטרלית נידחת מלפני תשעים שנים מצליח לחבר אותי לתחושות שלי היום ולהנכיח את ההווה הזה כאילו הוא כאן ועכשיו מבעד לחלוני. עמק האושר נשאר איתי עוד זמן רב לאחר שגמרתי לקרוא אותו, הוא גרם לי לחשוב ולנסות להגיע לעומקים שבתוכי ועזר לי להגיע לכמה תובנות (חמקמקות) שגרמו לי לפעולה…ועל הפעולה הזו בפוסט הבא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s