הטוחן המיילל

לפני שבועיים חזרתי משבוע חופשה ביוון. על חופיו הקסומים (מילה נדושה אך הכרחית) של האי אנדרוס (לא בטוח שבא לא לי לגלות לכם על המקום, אי שהייתי שומר רק לעצמי) קראתי ספר שמתרחש בלפלנד הקפואה: הטוחן המיילל מאת ארטו פאסילינה (הוצאת עם עובד) ספר קולח וזורם המספר בהומור דקה ובשפה פשוטה את סיפורו גונר הוטונן טוחן חרוץ וישר המגיע לכפר נידח בלפלנד ורוכש שם טחנת קמח העומדת בשימומנה ומשפץ בידי הזהב שלו את התחנה. אלא של הוטונן יש נטיה למוזרויות שונות, הוא אוהב לחקות חיות ובני אדם ובעיקר אוהב ליילל כמו זאב. המוזרויות הללו גורמות לו להסתכסך עם בעלי השררה בכפר ואלה מצליחים לאשפזו בכפייה במוסד לחולי נפש, משם הוא מצליח להמלט אבל מרדיפתם של אלו הרואים בו סכנה לחברה. הוא חי כחיה נרדפת ביערות ומסתבך בכול פעם בעיניין אחר עם אנשי הכוח במחוז. אפשר לראות בספר משל ליחסה של החברה אל החריג והשונה, כשגם כשהוא לא מזיק (אלא אפילו להפך..) הווא מהווה איום על הסדר הקיים. ברקע ישנה גם השאלה האם מוזריותיו של הוטונן מקורן בחוויות שעבר בשרותו הצבאי במלחמת פינלנד-ברית המועצות. הוטונן מכחיש כל קשר אבל אני בתור פוסט-טרומאטי רואה בסיפור גם משל על חוסר יכולתה של החברה להכיל את האנשים שחזרו מהתופת, אני שבמשך שנים חייתי בהכחשה לגבי מה שהשירות הצבאי גרם לי מזדהה עם הוטונן ומוזריותיו. בעיקר מטרידה בספר דמותו של הפסיכיאטר במוסד הסגור, שמצד אחד עומד על כך שמקור התנהגותו של הטוחן היא בחוויותיו משדה הקרב ומן הצד השני טוען שרק אנשים חלשים נתקפים בהלם קרב ושאין להם מזור אלא בהרחקה מין החברה. הספר כאמור קולח וזורם למרות השאלות העמוקות שהוא מעלה והקריאה בו בעת חופשה קסומה היתה בשבילי כיף גדול.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s