הדרך חזרה ממחוז שאין בו חפץ

בבגוד באדם דרכו –
מארבע רוחות העולם
רגליו יוליכוהו שולל –

אל מחוז אין בו חפץ

מערה יער – אטום.
שחללו – בלוי
שעיגולו – חתום.
שעפרו – קלוי.

שאין בו אבן על אבן

שאין בו ענף לקושש.
שאין בו פחמי כירים.
אין בו לחם.
אין אש
אין מים.

שבו יש
מלוא חופנים
רק אפר.

ביום מסה-משה טבנקין

כשאתה הורג, משהו בך מת. נפער בנפשך בור, תודעתך נסדקת ולתוכה חודר חומר אפל. בהתחלה אתה לא מרגיש כלום, אתה לא מבין, ההכרה שלך נאטמת, הרגת אדם. הרגת אדם ואתה לא מרגיש כלום, כלום. לאט, לאט זה מחלחל: הרגתי אדם, לקחתי חיים, בהתחלה זה יושב בפינה במעמקי התודעה וטיפין טיפין זה מזרזף אל תוך היומיום עד שזה הופך לשיטפון, עד שזה מכסה על הכול. בשלב הראשון אתה מתעלם, זה מה שאני עשיתי פשוט התעלמתי, גרפתי את הידיעה הזו הצידה והמשכתי בחיי או במה שחשבתי שהם חיי. אבל ההתעלמות גבתה מחיר, ציניות ואדישות היו המחיר הראשוני, השקעתי כל כך הרבה בהן שלא נותר לי כמעט מקום לחיים. ואז נולדה ביתי הבכורה, חיים שאני יצרתי ויותר לא יכולתי להיות ציני ואדיש, אבל האפלה דרשה את חלקה, היא לא יכלה להתיר לאור ולשמחה לשלוט בחיי, היא כאילו אמרה לי: החיים שיצרת לא יכפרו, לא יכפרו על המוות שזרעת. ואז בא הדיכאון, אפל וקודר ואין מרפא, הדיכאון הוא כמו חומצה מעכל הכל, את השמחה ואת האור ואת האהבה, ואני שלא רציתי להודות, שלא רציתי להכיר פניתי לידיד ותיק האלכוהול, פניתי אליו כדאי שישטוף את הזרם האפל שכיסה את חיי. האלכוהול היה נחמד אלי, הוא החזיר לי את החיוך לפנים, הוא ייצר מצגת של אור מול עיניי, אבל מאחורי גבי הוא קשר מזימה עם האפלה, המצגת שהוא ייצר היתה מצגת שווא, ככול שקרבתי אל האור המדומה הוא הרחיק אותו ממני ואני שקעתי בדיכאון עמוק יותר ושתיתי יותר וככול ששתיתי יותר האפלה גדלה. עד שבת זוגי אמרה די, עד כאן ואילצה אותי להודות שיש לי בעיה ומכאן החל תהליך ארוך ומפרך של החלמה, תהליך מייגע, סזיפי כמעט שדרש ממני מאמצים עילאיים וטיפוס על מדרגות כבירות ורצף של פרידות והכרות. ההכרה הראשונה היתה ההכרה בסבל, בסבל שאני סובל ובזה שאני גורם לסובבים אותי אחר כך באה הפרידה הכואבת מהאלכוהול זו היתה המדרגה הקשה ביותר לטיפוס, למזלי לא הייתי שם לבד, היתה שם זוגתי אילה, היו שם בנותי, היתה שם המטפלת שלי אודליה והיתה שם קבוצת התמיכה שאני הולך אליה, כולם היו שם להושיט לי יד חמה ואוהבת ובעיקר לטעת בי את ההכרה שיש בי את הכוח לשאת את הסבל ולגבור עליו. אחת ההכרות המרכזיות שהייתי צריך להודות בהם היא מקורו של הסבל, העובדה שנטלתי חיים, ללא האלכוהול, ללא הדיכאון וללא ציניות ואדישות יכולתי להביט לעובדה הזו בעיניים ולשאת אותה. זה לא מנחם וזה לא מכפר אבל זה מטהר. זוהי עובדה שאין לשנותה אבל זו עובדה שאני צריך לחיות איתה ולא לחיות אותה…ההחלמה היא תהליך שכנראה לא יסתיים לעולם, זו היא עבודה שאצטרך לעבוד בה כל חיי, אבל זו כבר לא תהיה עבודת פרך אלא עבודה שאוכל לשאוב ממנה גם טוב, טוב שאני צריך להפנות לעולם, טוב שאפילו עם הוא קמצוץ בעם הוא יתרום רק לקמצוץ של פחות סבל בעולם כבר הוא היה שווה את כל העבודה המפרכת. לכתיבה היה חלק משמעותי בתהליך ההחלמה, הבלוג הזה (גם עם יש לו רק שלושה קוראים) עזר לי בדרכי מין האפלה ואני מקווה שיותר לא יעלה בי הצורך לכתוב פוסטים כאלה כבדים אלא אוכל להקדיש אותו לדברים האהובים עלי ספרים, מוזיקה וקולנוע.

המון אהבה

4 תגובות בנושא “הדרך חזרה ממחוז שאין בו חפץ

  1. הכתיבה שלך מרתקת, למעשה נטלת חיים כאשר היית כלי בידי מנגנון גדול הרבה יותר, מנגנון שלא בהכרח סופר את הפרט הקטן. ואם השיתוף עוזר – תמשיך. אותי זה מעניין

    אהבתי

  2. ן גיסי היקר- הרגשתי איך בבת אחת אני מצליחה להבין את החושך, תודה על שנתת פתח לראות דרכו, תודה על האומץ והכנות, כל כך שמחה על האור שהתחיל לחדור פנימה!

    אהבתי

    1. … ותודה רבה על הפירוש האישי שלך לשיר הזה, שמתנגן אצלנו מדי פעם בביצוע הנפלא של מתי כספי, ואף פעם לא ירדתי לחלוטין לסוף דעתו.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s