הבז

כשהייתי בן שתיים עשרה בכיתה ו' קיבלתי משימה: לכתוב יומן תצפית כלשהו, אני בחרתי לכתוב על הבז המצוי. מצוייד במשקפת צייס ישנה שאבא שלי קנה בעיר התחתית בחיפה הייתי יורד במשך שבועיים כל צהריים מהגבעה שעליה שוכן הקיבוץ אל משטח הצינורות (שם אוכסנו צנורות ההשקיה של גידולי השדה)שאת קצהו הצפוני תחמה שדרה של עצי קאזורינות גבוהות, מעבר לשדרה השתרע שדה חרוש של אדמה שחורה. תחת שמי פברואר האפורים והמזרזפים הייתי נשכב על מצע של מחטי קאזורינה לחים מצמיד את המשקפת לעיני ותר את השמים, ביום השלישי ראיתי אותו לראשונה, מרפרף במהירות בכנפיו בגובה של כחמישים מטר מעל השדה, בגוו החום המנוקד בשחור: הבז. אחרי מספר דקות הוא צלל כאבן על השדה וממש בטרם התרסק עליה הוא שב ונס נושא בטפריו המעוקלים עכבר שדה חסר ישע שצווחותיו החרידו את האוויר. מאוחר יותר באותו היום ראיתי גם את זוגתו של הבז, מעט גדולה ממנו ונקודותיה קטנות יותר. אלו היו שבועיים של אושר צרוף, אהבתי כל רגע תחת השדרה, הרגשתי כמו אחד מחוקרי הטבע שעליהם אהבתי לקרוא. הבדידות, האוויר הקר והשמים האפורים היו נעימים ומשרי אושר. בתום השבועיים היתה ברשותי מחברת דקה מלאה בתיאורי תצפית שזיכו אותי בהערה ממורתי האהובה שרל'ה "עבודה יפה מאוד" (לא היה נהוג בקיבוץ לחלק ציונים אלא הערכות). זכרון התצפית בבז המצוי צף ועלה בי בעקבות קריאה בספר מדהים: הבז (מאת ג'.א.בייקר. תרגום עודד וולקשטיין. הוצאת כרמל) ספר שכול כולו הוא יומן תצפית בבז (במקרה הזה בז נודד). לתוך סתיו וחורף אחד תמצת המחבר עשר שנות תצפית בבזים נודדים בעמק קטן בחוף הצפון-מזרחי של אנגליה. הספר שהוא לכאורה חסר עלילה מקובלת מתאר בשפה לירית (על סף השירה) את קורותיו של איש אחד עם משקפת ומחברת, שני בזים נודדים והטבע המשתנה של צפון-מזרח אנגליה. בצורה שאין דרך אחרת מלתאר אותה כגאונית משלב המחבר בין  תודעתו של הצופה לבין תודעתו של הבז, מתאר בשפה ציורית וקסומה את היומיום של שני הציידים (הבז והעוקב אחריו) את הטבע הלובש ופושט צורות עד שלקראת סופו של הספר כמעט מתמזגים הבז והצופה בו לישות אחת. בין דפי הספר מובלעת ביקורת על יחסו של האדם אל הטבע ואל המוות שהוא נוסע בחובו. עם לצטט רק משפט אחד מתוך הספר שמעורר בנו בני האדם אי נוחות, הרי זה המשפט הבא: "כמו הבז, שמעתי ושנאתי את קול האדם, אותה אימה חסרת פנים של חללים שנחצבו באבן. נחנקתי באותו שק מטונף של פחד" או במקום אחר: "שום כאב, שום מוות אינם מטיליםעל חיית השדה אימה שתשווה לפחדה מן האדם…אנחנו הרוצחים. אנחנו מסריחים ממוות. אנחנו נושאים אותו לכל מקום. הוא נדבק אלינו כמו כפור. אנחנו לא יכולים לקרוע אותו מעלינו." מעבר לכתיבה היפיפיה אני קראתי בין המילים ביקורת על העולם המודרני, על היחס של האדם גם לבני מינו, מי שפוגע באכזריות אדישה שכזו בטבע אין לו כל עקבה כשהיא כשהוא פוגע בעיוורון גם בבני אנוש אחרים (שאינם נעלים בכול צורה שהיא על בעלי החיים האחרים) יש בספר כמוהה לחזרה להתמזגות של האדם עם הטבע, להיטהרות פגאנית, דחיית הדגש מן האדם אל הלא-אדם, של הסוליפסיזם האנושי והכרה בקיום הטבעי, החוץ אנושי. אני קורא בספר היפיפה הזה גם את מה שלכאורה אין בו, קריאה לאנושיות אחרת, קריאה לעצמי טוב יותר, אוהב ומיטיב ומתחשב. קריאה לביטול היהירות וההתנשאות האנושית וגם השלמה השלמה עם כך שאנחנו גזע פגום, הפגום ביותר שייצר הטבע ושמרוב יהירות קם על הטבע הזה להחריבו.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s