על המוות ללא הגזמה…

"…מי שסבור כי המות כל-יכול

מהוה בעצמו הוכחה חיה.

שכל-יכול איננו.

אין חיים שאינם,

ולו להרף-עין (אחד בלבד)

בני-אלמות.

המות

תמיד מאחר באותו הרף-עין."

(על המוות ללא הגזמה. ויסלבה שימבורסקה מתוך סוף והתחלה. תרגום רפי וייכרט, הוצאת גוונים)

לפני שבוע מת חבר טוב שלי, הסרטן הכריע אותו אחרי שמונה חודשים של מאבק. שלושה ימים לפני מותו ביקרתי אותו בבית-החולים, הוא כבר בקושי הגיב (לדבר הוא כבר מזמן לא יכל), ניסה לכתוב לי משהו אבל כוחותיו לא עמדו לו. רק לחצנו ידים זמן ארוך והוא נרדם והתעורר חליפות, רגע לפני שהלכתי (מבלי לדעת שלא אזכה לראות אותו יותר) הוא, במאמץ עליון, זקף כלפי את אגודלו כאומר: הכל יהיה בסדר. האם באמת האמין עדיין שהכל יהיה בסדר? או שמע זו היתה היתה אמירה כלפי, כלפינו החיים? האם מתוך דמדומי גסיסתו רצה להעביר לי מסר של אופטימיות (והוא היה אדם אופטימי מאוד) של המשך בחייך. תמיד נמשכתי על הרגע הזה, שבין חיים למוות, מאז ומעולם סקרן אותי לדעת מה מרגיש אדם היודע (האם הוא יודע?) שהוא הולך אל מותו. נזכרתי בימיו האחרונים של אבי, שוכב דומם מול החלון, חסר יכולת לתקשר, פולט מדי פעם מילה בגרמנית גרונית, עיניו פקוחות וכבר אינן מביעות דבר. נורא רציתי לדעת מה עובר במוחו, האם פחד? האם שלווה? על פניו נראה שאבי מת בשלווה, בביתו, במיטתו, אל מול נוף חורשת האורנים שאהב. אבל האם השלים עם סופו? האם לא היה רוצה עוד קצת לנשום את אוויר העולם? אבי עשה מעשה שאנשים הגדירו אותו כמעשה אמיץ, שלושה חודשים לפני שסיים את חייו כשדעתו צלולה ועדיין היו בו מעט כוחות, הוא שיחרר את עצמו מבית החולים, חתם על כך שהוא מוותר על כל טיפול מציל חיים וחזר למות בבית, בדעה צלולה הוא החליט לוותר, לא להאבק, למות אבל לפי תנאיו. אבי לא היה איש של דיבורים, הוא היה איש של מכונות, המוסך הייתה ממלכתו, בין הטרקטורים והקטפות הרגיש בבית. הוא לא השאיר אחריו לא יומן ולא מכתבים גם לא מעשים גדולים, רק משפחה קטנה ואוהבת הזוכרת חיים פשוטים וישרים. האם היה פשר לחייו? האם יש פשר לחיינו כולנו? מאז לכתו אני מרבה  להרהר במוות, המוות כרעיון, המוות כמנוע החיים. ביתר שאת אני חושב על הדברים בשבוע האחרון, דברים שהעסיקו אותי מאז ילדותי ולהרגשתי כל התרבות האנושית נבנתה עליהם, על המאבק חסר הסיכוי במוות. היש פער גדול יותר בין מוחלטתו הדוממת של המוות למורכבותם הרועשת של החיים? כולנו הולכים בנתיב אחד, קבוע אל האין. כולנו יוצאי דופן ויחידים במינם ולכולנו סוף אחד מוחלט. האם יש פשר במוות? האם החיים שאדם חי נותנים טעם למותו? בשבוע האחרון קראתי שוב (בפעם המי יודע כמה) את סיפרו של ויקטור פראנקל: האדם מחפש משמעות (הוצאת דביר, תרגום חיים איזק) הספר הדק הזה מחולק לשני חלקים, בראשון בשפה פשוטה ולא דרמתית מספר פראנקל מעט מחוויותיו במחנות הריכוז השונים בהם הוחזק בזמן מלחמת העולם השניה (בינהם אושוויץ ודכאו). פראנקל מספר חיוויות קטנות מחיי המחנות כלאחר יד ואת הדרך רצופות המיקריות שהביאה להשרדותו. החלק השני הוא ראשי פרקים של הלוגותרפיה, התורה הפסיכאטרית שעליה החל לעמול בטרם נאסר ושקיבלה חיזוק עם מסקנותיו מהחיים במחנות הריכוז. עיקרה של התורה היא ששאיפתו העיקרית של האדם היא לפשר בחייו (בניגוד לפרויוד שאת תורתו אפשר לתמצת (עם אפשר) בשאיפה לעונג ולאדלר שטענתו היא שהשאיפה העיקרית של האדם היא לכוח) אחת היא עם מדובר באמונה דתית, ערכים אונברסליים או אהבה למישהו. השקפתו נשענת בבסיסה על משפטו של ניטשה "מי שיש לו איזה שהוא 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך' " מסקנתו של פראנקל משנות מאסרו היא שכמעט כל מי ששרדו היו אלו שמצאו גם בחיים חסרי התקווה של המחנות איזו שהיא סיבה לחיות, איזו שהוא פשר לחייהם, איזו שהיא תקווה. אני מוצא את עצמי מרגיש קרוב לדבריו של פראנקל, אני מרגיש שהתשובה האנושית היחידה למוות היא לחיות חיים בעלי משמעות ואני לא מדבר על משמעות אוניברסלית אלא משמעות אישית יחודית (בספרו נותן פראנקל מספר דוגמאות למשמעויות שכאלו). אני מרגיש שאדם שיכול לטעון את חייו באיזו שהיא משמעות המוות מעולם לא יכול לו…

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s