הרוח בצמרות (שם זמני) פרק ג'

עשר לירות ארץ-ישראליות, מהיכן הוא ישיג עשר לירות ארץ ישראליות? הרי אין לו לתלמיד בטיץ כל רכוש, אז כסף? ועוד עשר לירות? הנער המתולתל נאנח, לחץ באצבעו לגשר אפו את משקפיו העבים והתיישב על המיטה, ממולל  בידיו את צרור הנירות הדקים, הוא נאנח שוב וקיפל בעדינות את הניירות ודחק אותן מחתח למזרון. בחוץ החלה השמש לשקוע ומרגיעה במנוסתה את החום הכבד; נובמבר אלף תשמע מאות שלושים ותשע היה שחון. הנער החליק בידיו על מכנסי החאקי הקצרים העביר יד בשערותיו וניסה לארגן את המחשבות בראשו. הדפים הגיעו בתוך שתי מעטפות, מעטפה חיצונית עבה עם בול של פלשתינה א"י ממוענת ליורגן קרויטר בית הספר המקצועי טיץ, קיבוץ יגור בגב המעטפה נכתב שהשולח הוא משרד עורכי הדין "קימלהוף את קימלהוף" מרוב לילנבלום 43 בתל אביב. המעטפה הכילה מעטפה נוספת, דקת נייר ושמנת תוכן שעליה נכתב בכתב גרמני מסולסל וגליון נייר עבה מודפס בעיברית שבו נכתב שעם יעביר האדון יורגן קרויטר לידי משרד עורכי הדין "קימלהוף את קימלהוף" עשר לירות ארץ ישראליות עד לתאריך העשירי לדצמבר 1939. ידאג המשרד לנפק לו תעודת מסע מנדטורית וכרטיס נסיעה ברכבת מתל-אביב לפורט סעיד שם יוכל בשלישי לינואר 1940 לעלות על האוניה "כריסטינה וארו" העושה את דרכה מטריאסט לשאנגחי. מאיפה לכל הרוחות הוא ישיג עשר לירות? ומה יש לו לעשות בשאנגחי? המכתב בגרמנית היה מאימו, בכתב יד צפוף ורועד היה היא סיפרה לו את כל הקורות אותם בגרמניה מאז עזב בדצמבר שלושים שמונה, את רוב הדברים הוא כבר ידע, בערך פעם בחודש היה מגיע ממנה מכתב ארוך שעיקרו הוא כמה מצבם קשה ומספרת לו על המאמאצים שהיא עושה על מנת להביא לשחררו של אביו; הקולונל בדימוס בצבא הקיסרי, בעל צלב הברזל מקסמיליאן קרויטר; הוא היה משיב במכתבים קצרים שהיו מתארים את יופיה של הארץ, את מעלותיה של החברה הקיבוצית וכמה טוב לו כאן, אף מילה על קשיים או מכשולים. הפעם מכתבה נשא בשורה: "אבא שוחרר (היא לא פירטה מה נאלצה לעשות לשם כך) הם קיבלו חמישה ימים לעזוב את גרמניה ועכשיו הם בטריאסט מתעתדים להעלות על ה"כריסטינה וארו" שתוביל אותם לשנגחאי, המקום היחיד שעליו הצליחו להשיג ויזה. ולארץ ישראל ניסתם? רטן לעצמו מהדק בחוזקה את משקפיו העבים לגשר אפו. במכתב מתחננת בפניו אימו שיפגוש אותם בפורט סעיד ויצטרף לנסיעה לסין, ככה נוכל להיות שוב ביחד, נדמה היה לו שהבחין ברעידות בכתב ידה המסולסל, אנחנו מצפים לאותך חתמה את מכתבה. אבל ליורגן לא היתה שום כוונה לנסוע לשנגחאי, ביטנו אומנם התכווצה כשקרא את מילותיה של אימו אבל גופו הקשיח, בעשרת החודשים שעברו מאז הגיע ליגור השיל מעליו כל סממן של גרמניות, הוא לא דיבר בשפה אפילו לא עם חבריו לקבוצה, מעדיף לטעות בעיברית מאשר לדייק בגרמנית. הוא אומנם לא הצטיין בלימודיו בבית-הספר טיץ אבל אהב עד מאוד את העבודה בדיר ואת היציאה למרעה רכוב על גבי סוס. ברלין האפורה והקפואה היתה בשבילו לא יותר מזכרון רחוק שהוא התעקש למחוק, למרות שעברו רק עשרה חודשים הוא חש קשור בכול נימי נפשו לארץ החדשה  שאליה הגיע. הוא היה נחוש בדעתו למחוק את חייו הישנים ולבנות לו חיים חדשים. עכשיו צילצל הפעמון מכיוון חדר-האוכל, יורגן הוסיף לשבת על המיטה, מעביר את ידו בשערותיו, נושך את שפתיו הבשרניות אולי אפילו עלה דוק בעיניו. הוא הסיר את משקפיו, ניגב אותן בשולי חולצת החאקי והרכיב אותן בחזרה לוחץ אותן בחוזקה לגשר אפו ואז קם והזדקף ויצא מן הצריף בכיוון חד האוכל, אחר כך ילך לארווה להבריש את הסוסים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s