בטיפול

לרגע אחד כשאני מצליח להתנתק מרעשי הרקע של החיים אני שומע את הצליל, הצליל של השקט, הצליל שעליו שרו סיימון וגרפונקל, הצליל שאותו שמעתי למשך שבריר של שנייה בבוקר אחד ביולי אלף תשע מאות שמונים ושלוש, צליל התודעה המתבקעת לשניים. שנים רבות לאחר מכאן המשיך אותו הצליל ללוות אותי, תמיד תקוע במעמקי התודעה, לא עוד, נפרדתי ממנו, היום אני צריך להתאמץ כדי לשמוע אותו, למדתי אפילו להתיידד אתו, עם הצליל של הטראומה, אותה הטראומה שהכתה בי בבוקר קייץ אחד ושצילקה אותי לתמיד אבל לא עליה אני רוצה לספר אלא על המסע שלי להחלמה, על הטיפול שעברתי (ועודני עובר) אני רוצה לתת חיים למסע הזה מנקודת מבטי לנסות ולתאר את ההרגשה (הסובייקטיבית) של להיות בטיפול, את העליות והמורדות במסע הזה ואת התובנות שאני לוקח ממנו.

לקח לי זמן רב להכיר בכך שאני זקוק לטיפול, יותר מזה לקח לי הרבה מאוד זמן להכיר בכך שיש לי בעיה, חשבתי שאלו החיים סבל מתמשך. בטרם הפכתי לאבא הייתי אדיש וציני חווה מדי פעם התקפי זעם חסרי פשר, הטראומה הייתה נסתרת לא הייתי מוכן להודות בקיומה. ואז נולדה ביתי הבכורה, האחריות שנפלה עלי הלמה בי, הטראומה הרימה את ראש והשתלטה לי על התודעה ואני פניתי לחבר וותיק, האלכוהול ומכאן ההידרדרות הייתה מהירה, אלא שלאלכוהול יש תכונה מרכזית אחת והיא להטביע, להטביע אותך במה שאתה סובל ממנו במלאה ועוד להעצים את הסבל. לאלכוהול יש תכונה נוספת ככול שאתה צורך אותו יותר אתה רוצה עוד ועוד ממנו עד שהוא הופך למרכז חייך. ואז רגע לפני השקיעה הסופית בתהום הצלחתי לעצור, בזכותה של בת זוגי הגעתי לטיפול, טיפול שהציל את חיי ועליו אני רוצה לספר, על הטיפול.

בראשית הייתי צריך להיגמל מהתלות שלי באלכוהול וכאן שיחק לי מזלי והגעתי למטפלת שזאת התמחותה, המזל שיחק לי פעמיים משום שביני לבין המטפלת נוצרה כימיה שאפשרה לטיפול להתפתח ולפרוץ ולהמשיך גם לאחר שנגמלתי מהשתייה ולהפוך למסע ששינה את חיי. הכניסה שלי לתוך הטיפול הייתה מעמדה של נחיתות: הייתי אדם מכור, סובל, חסר ביטחון ולא נותן אמון. חששתי מאנשים בעלי סמכות והייתי בחרדה כשנכנסתי לפגישה הראשונה עם המטפלת שלי. החרדה החלה מתפוגגת אל מול הפרקטיות שלה, משום שהאמירה הראשונה שלה הייתה "מתי אתה מפסיק לשתות?" ולמרות שהתגובה שלי רצתה להיות "לעולם לא" אמרתי "בסוף החודש" זו הייתה האמירה העצמאית הראשונה שלי, זה היה הצעד הראשון שלי בדרך להשתחררות מהטראומה ומהסבל שהיא גרמה לי. כמכור וכסובל מפוסט-טראומה הייתי במצב של מחיקה, כל מערך הרגשות שלי היה "שטוח" הכאב והבושה והאשמה כיסו את היכולת שלי לחוש רגשות עמוקים, לא יכולתי לזהות מה באמת אני מרגיש כלפי העולם, הייתי אדיש למה שקורה ולמה שייקרה. בפגישות הראשונות עם המטפלת שלי יצרנו קודם כל מרחב שיהיה בשבילי בטוח, מקום שבו אני אוכל לתת אמון במי שמולי. המטפלת שלי גרמה לי להרגיש בטוח בכך שהיא הסתכלה לי בעיניים  ולא יצרה תחושה שהיא איזו שהיא מומחית יודעת כל, ההרגשה הייתה של שותפה לדרך. לאט, לאט ובזהירות "יד ביד" אחת לאחת פירקנו את ההתנהגויות השליליות שלי ופנינו לי מרחב שבו יכולתי להתחיל לנוע, מרחב שבו התחלתי ללמוד להכיר מחדש את עצמי.

קשה לי לכתוב על הטיפול שלי, בכלל נראה לי שתיאור של טיפול מנקודת מבטו המטופל הוא מסובך. לאחר שבנינו יחסי אמון וסביבה בטוחה התחילה עבודת העומק, החקירה בתודעה שלי. אני לא יכול להסביר את התהליך במילים מדויקות אלא רק לנסות לתאר תחושות. העבודה לא הייתה לפי סכמה מסוימת אלא ממש על פי הזרימה של השיחה. אני בדרך כלל הייתי מגיע לפגישות עם דברים שרציתי להביא, נושאים שהטרידו אותי והיינו מדברים עליהם, לאט, לאט עברנו משיחה על מה שמטריד אותי לשיחה על הרגשות שמפעילים את הטרדות הללו, ככה למדתי להכיר את מה שאני מרגיש ולא רק את מה שאני חושב שאני מרגיש. היו ממש רגעים של הארה שבהם תוך כדי שיחה הצלחתי להרגיש גופנית את התחושה הפנימית ולעשות לה אדפטציה ורבלית. כל התהליכים הללו התרחשו במשותף, כלומר בשיתוף מלא עם המטפלת שלי: חקרנו ביחד, גילנו ביחד והרגשנו ביחד. מבחינתי מדובר במסע שהוציא אותי מחושך לאור. כשהתחלתי את הטיפול הייתי במצב של שיתוק רגשי, היום אני מרגיש אדם שלם יותר שמסוגל להביע קשת של רגשות, שמצליח לכעוס ולשמוח (לא הרבה) שמסוגל להתמודד עם שינויים ועם דברים לא צפויים, לא תקוע בתוך לימבו משתק, אדם חי. הטיפול לא היה מעשה קסמים, לא הוקס פוקס אלא עבודה אטית וסיזיפית עם רגעים קטנים, כמעט בלתי מורגשים של חסד והארה. הייתי מגיע פעם בשבוע לפגישה טעון ולאט לאט מפרק ביחד עם המטפלת שלי את התחושות והמחשבות. כשהייתי יוצא מהפגישה בדרך כלל הייתי מרגיש הקלה, תחושה של התקדמות גם עם זעירה ועם תובנות להמשך השבוע, דברים לעבוד אתם, חלק גדול מהעבודה היה מתבצע ביני לבין עצמי כשאני משחזר את הפגישה האחרונה ומנסה להיעזר בדברים שעלו בה בהתמודדות היומיומית עם הדבר הלא פשוט הזה שנקרא לחיות.

זה היה מסע שלא הגיע לסוף וודאי שלא למיצוי אלא להרגשה משותפת שצריך קצת חופש מהתהליך, שאני צריך לצעוד קצת לבד, לבחון זוויות חדשות, לנסות גישות טיפוליות אחרות לבחון את הכאבים שלי מצדדים חדשים כשאני מרגיש שיצקתי בטיפול שלי משטח יציב שעליו אני יכול להמשיך ולהיבנות. המסע הזה שאני צועד בו גילה לי מהם הדברים שאני אוהב, מה נותן לי הרגשה טובה, מה עוזר לי להתמודד עם עם הכאב שבתוכי (שכנראה לא יפוג לעולם) קודם כל זו המשפחה שלי, בת זוגי ובנותיי התומכות והאוהבות, הכלבה שלי (כן יש לה מקום חשוב בחיי) והכתיבה (זו הסיבה שאני מציף אותכם בהגיגים נרקיסיסטים) עצם מעשה הכתיבה גורם לי לתחושה טובה, להרגשה של התעלות, של חיים.

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s