ילדות באור המסמא

גדלתי בקיבוץ. קיבוץ של השומר הצעיר בשנות השישים, בצפון הארץ היה; במבט לאחור; מקום מוזר לגדול בו (אז כמובן זה לא נראה לי מוזר) עד כיתה ו' לא הכרתי כמעט אנשים שגרו מחוץ לקיבוץ (איזו דודה ומשפחתה שהיינו פוגשים אחת לכמה חודשים ועוד משפחה אחת של קרובים רחוקים שהילדים שלהם היו מגיעים כל קייץ) גם קיבוצניקים אחרים לא הכרתי. יחידת ההתייחסות הראשונית שלי הייתה הקבוצה שלי בקיבוץ, אחר כך הקיבוץ עצמו ומעל זה היקום. ההורים שלי לא היו חלק מהמשוואה הזו, הם היו שני אנשים נחמדים שהייתי פוגש לשעתיים אחרי הצהריים, כשהייתי חולה אחד מהם היה בא איתי לרופא (עם זה היה אחרי הצהריים, בבוקר הייתי הולך עם המטפלת), היו אומרים לילה טוב לפני השינה, לפעמיים היו נשארים קצת יותר מספרים סיפור וממשיכים הלאה. אין לי ספק שהורי אהבו אותי ודאגו לי (הם כבר לא כאן כדי להכחיש זאת) אבל הם כמו כל חברי הקיבוץ היו "חיילים" של המערכת, המערכת שנקראת קיבוץ. במבט לאחור שלושים ושתיים שנים אחרי שעזבתי נראה לי שהקיבוץ של אז, של ימי ילדותי היה הכת המושלמת. כת שלא היה צריכה להעמיד בראשה איזה שהוא גורו דומיננטי ושלא נזקקה לאמצעי ענישה ואכיפה דרקונים כדי לכפות את חוקיה ודרכיה, כל מי שחשקה נפשו יכול היה לעזוב ולא הוטלו עליו כל איסורים ומניעה של חזרה או סנקציות על קרוביו ולכן לא פלא שהרעיון המקורי של הקיבוץ שרד באופן יחסי הרבה זמן אבל הלך והתפוגג קורס לאיטו לתוך עצמו. הקיבוץ היה קבוצת אנשים שהחילו על עצמם באופן וולנטרי רעיון שלהשקפתם נעלה היה על כל הרעיונות האחרים כולם, רעיון השיווין והשיתוף, והתמסרו עליו באופן כמעט טוטאלי והכפיפו (לא מתוך פחד או ציווי חיצוני אלא מתוך אמונה יוקדת שזוהי הדרך הטובה ביותר) גם את ילדיהם לאותו רעיון, לאותה אמונה. לא עשיתי מחקר ואין לי שום יומרה להיות הסטריון של רעיון הקיבוץ, אין לי גם ידיעה מוצקה (רק מסיפורים) על כיצד התנהלו הדברים בקיבוצים אחרים. גם לגבי החיים בקיבוץ שלי מטרתו (עד כמה שניתן לדבר על מטרה) של הפוסט הזה הוא לספר על שנות ילודותי המוקדמות בקיבוץ מנקודת מבטי הסוביקטיבית, בראיה לאחור של עשרות שנים וטיפול ארוך. אני מודע לחלוטין לעובדה שאחרים שגדלו איתי חוו בצורה אחרת (אולי לגמרי) את אותן שנים ושיש להם נקודת מבט שונה על אותן הסיטואציות והפוסט אינו אלא בבחינת רק על עצמי לספר ידעתי, אין בו רצון לזרות אשמה על מישהו, אין רצון להתקרבן אלא רק נסיון להבין את ההשלכה של שנות ילדותי על האדם שהפכתי להיות, את ההשפעה של אותן שנים על השבר שנשבר בי מאוחר יותר בזמן שרותי הצבאי וממשיך להקרין על חיי מאז. ככלל אין לי עניין לעסוק בפוסט הזה באנשים או מנגנונים חיצונים שהשפיעו עלי אלא רק לנסות ולהבין את החוויה שלי מול אותם מנגנונים.

אז נתחיל: נולדתי וגדלתי כאמור בקיבוץ של השומר הצעיר בגליל המערבי, קיבוץ בגודל בינוני, לא מפורסם ולא בולט. קיבוץ רגיל כפי הנראה. בתקופה שבה נולדתי החלה התדלדלות מסויימת בשיעור הילודה בקיבוץ, הקבוצה שלי שמנתה  שלוש עשר ילדים הורכבה מבני זקונים של דור המייסדים (כמוני) והמבנים הבכורים של בני הקיבוץ הבכורים (כלומר הנכדים הראשונים של הקיבוץ) היו גם שניים או שלושה שלא נכנסים בדיוק לתוך הסכמה הזו אבל זה לא ממש חשוב. מה שחשוב שהיינו קבוצה קטנה של שמונה בנות וחמישה בנים שחיו כמעט מגיל אפס ביחד. כמובן שמן השנים הראשונות אני לא זוכר כלום, מסיפורים אני יודע שהנוהג בקיבוץ באותה התקופה שתינוק שנולד היה מוכנס לבידוד של שלושה חודשים, האמא היתה באה להניק מספר פעמים ביום ולאבות בכלל אסור היה לבוא במגע עם התינוקות מקסימום היה מותר להם להסתכל מבעד לחלון. הזכרונות המוקדמים ביותר שיש לי הם ממלחמת ששת הימים; הייתי אז בן ארבע; הזכרון הקוהרנטי הראשון שלי הוא בערך משנה לאחר מכאן: אני עומד מול חלון גדול בבית הילדים ורואה את אימי עוברת בשביל שממול, אני קורא לה "אימא, אימא" אבל היא לא שומעת ולא מסתובבת, הגננת אוחזת בכתפי ומסובבת אותי ואומרת לי "אימא לא שומעת אותך והיא גם לא יכולה לבוא כי עכשיו אלו לא השעות של ההורים…."

מהרגע שאוחדנו לקבוצה בגיל שנה אני חושב ועד סוף כיתה ו' היינו ביחד יום יום עשרים ואחת שעות ביממה, בין ארבע לשבע היינו אצל ההורים אבל מהר מאוד עוד בגיל הגן היינו מבלים בייחד גם את שעות אחר הצהריים, משחקים, רבים, בוכים, כועסים אבל ביחד ככה שהאינטרקציה עם ההורים הצטמצמה למינימום. שוב אני לא זוכר שההורים שלי היו מעורבים בחיי זולת תקופות שהייתי חולה או כגון אלה (כשכאבו לי השיניים) כמובן שהיו רגעים קצרים וקסומים שאני נוצר עד היום: כמו טיול שבת לביצה של ליד הים עם אבא שלי, חבר מהכיתה ואבא שלו והכלב. או שבת סתווית על הדשא לפני הבית יושב בחיקה של אימי ומספר לה על הטרקטור החדש שהגיע לקיבוץ. אבל רוב הזמן היינו נצורים ביחד, קבוצת אילנות, שיחקנו ביחד, אכלנו ביחד, למדנו ביחד, גידלנו כלבים במשותף, הלכנו לישון באותם חדרים ובאותה שעה אחרי ששמענו את אותו הסיפור. היינו ילדי טבע במובן מסויים, טיילנו הרבה הסתובבנו בשדות ובשטחי הבור שמסביב לקיבוץ אספנו חיות פצועות וטיפלנו בהן, גם הקיבוץ עצמו להוציא את כביש הגישה לא היו בו דרכים סוללות אלא שבילי אפר. במידה רבה מאוד אלה הזכרונות הנעימים ביותר מאותה התקופה, שעיצבו בי אהבה גדולה לטבע ולמרחבים ולבעלי החיים. כשלמדנו לכתוב לימדו אותנו לחתום את שמנו: "עידן (ללא שם משפחה), קבוצת אילנות, קיבוץ עברון." זהו זה היה הזיהוי שלנו, חלק משלם. מתי הלחץ של הביחד החל לסדוק אותי? קשה לי לשים את האצבע במדויק, זה היה מין הסתם תהליך איטי, בילתי מורגש, סמוי מין העין. הייתי (לפי זכרוני) ילד רגיל מאוד, ממש באמצע, לא הכי חזק ולא הכי חלש, לא תלמיד טוב ולא תלמיד רע, לא הכי מקובל ולא הכי נדחה, האמצע של האמצע, לא בולט בשום מובן. מתי שהוא בין כיתה ב' לג' התחלתי להרגיש את הסדק, הייתי כמובן קטן מידי בשביל לתת לו שם או לאפיין אותו אבל מתי מעט בניגוד לרצוני הרגשתי שאני זקוק להפוגה מהקבוצתיות הזו, בהתחלה אלו היו התחמקויות קטנות מי מטלות קבוצתיות כמו שטיפת בית הילדים בימי שישי בבוקר והמשיך בכיתה ד בהתבודדויות, הייתי חומק לבדי מבית הילדים לחורשה או לשדה יושב באיזו פינה מוסתרת חצי שעה-שעה ומדבר לעצמי, חולם בהקיץ, קורא ומתרגל מלנכוליה ובדידות. התחלתי לסבול מסיוטים בלילה ומקשיים להירדם ולמשך תקופה לא נעימה בכיתה ד' חזרתי להרטיב במיטה. לפעמים בלילות הייתי רץ בשבילי הקיבוץ החשוכים לחדר הורי, שלא ידוע ממש מה לעשות איתי, לעיתים היו מחזירים אותי עוד באותו הלילה ויושבים לידי, לעיתים היו נותנים לי לישון על הספה ומחזירים אותי מוקדם בבוקר לפני שהמטפלת מגיעה. באופן מפתיע לא חלה התדרדרות משמעותית במעמדי החברתי בקבוצה, בריאה לאחור נדמה לי שחברי לקבוצה קצת קינאו בי ובהבלחות האינדיוודואליזם שהפגנתי. ואז קרו שני דברים אחד אחרי השני: קודם כשהייתי בתחילת כיתה ה' פרצה מלחמת יום כיפור וההורים התחילו לישון בבתי הילדים, אבא שלי הפך דייר קבוע בבית הילדים שלנו. ואחר כך הגיעה כיתה ו' הצטרפנו לתנועה (השומר הצעיר) נחשפנו לילדים אחרים ממקומות אחרים ובסופה של אותה השנה עברנו ל"מוסד החינוכי" הבית ספר האזורי וכאן החלה תקופת הנעורים שלי, שהחלה בתרועה רמה והסתיימה במפח נפש מסויים. אבל עליה אולי בפוסט אחר.

 

תגובה אחת בנושא “ילדות באור המסמא

  1. עידן, כאילו כתבת את החוויה שלי. הבריחות השקטות בלילה, ההתבודדויות וההתרחקויות לטבע, התחושה שמשהו משגע אותך מסביב וההבנה המאוחרת שזה ההמון שסוגר. אני הרטבתי עד כיתה ג', ולקח לי שנים לפתוח את מה שנסגר שם. כמו מישהו ששחקו את הקצוות שלו והוא צריך לגדל אותם מחדש. לפעמים זה לוקח עשרות שנים.
    ויש את אלה שלהם זו היתה חווייה נהדרת של יחד, ושל עוצמה ושל שייכות.
    מישהו כבר אמר שכפו עלינו להשתתף בנסיון החברתי הגדול ביותר של המאה ה 20, אבל שכחו לשאול אותנו אם אנחנו רוצים לקחת בו חלק….
    תודה. היה מרתק לקרוא

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s