במחילת הארנב

הזעתי למרות שלא היה ממש חם, הזיעה גלשה במורד גבי ואחורי אוזני, אני כבר הייתי צריך להכיר את זה, סימנים של ניצני החרדה, הרי החרדה היא בת לוויה קרובה שלי בכול פעם שאני עומד בפני משהו שאינני יודע כיצד הוא עומד להגמר היא באה וחובקת את כתפיי; בוא, היא אומרת בוא ואשגיח עליך. זיעה קרה, קוצר נשימה וערפול מחשבתי אלו הסימנים שלה, זה לעולם לא נורא דרמטי כמו אצל טוני סופרנו (הרי בסופו של דבר החיים הרגילים הם לא סדרת טלויזיה) אבל גם בצורה העדינה ביותר זה מאוד לא נעים, אין לי שליטה על התופעה ואין לי שליטה על מעשי אני צריך לשכב ולנשום ולשתות מים ולחכות שזה יחלוף. יש כמובן דרך נוספת, הדרך של הכדורים הכתומים שלושה-ארבעה מהם עשר דקות ואני מסודר. הפסיכאטרים שפגשתי בימי חיי מאוד אוהבים את הכדורים הכתומים (או הלבנים) אני קצת פחות, בכול פעם הם משדלים אותי בחיוך של סוחר סמים להגדיל קצת את המינון או אולי לנסות משהו חדש שיעבוד בטוח (כמעט ללא תופעות לוואי).

אז זהוא עכשיו אני בתחילתו של התקף חרדה למרות שאני בדרכי למקום מוכר: איבחון פסיכאטרי מספר…. עוד אחד בשרשרת הלא נגמרת ששזורה במאבק האין סופי שלי מול משרד הבטחון (למעשה אני מזמן כבר לא במאבק הזה, משרד הבטחון נאבק בי, אותי זה כבר לא מעניין…כן יכיר, לא יכיר למי אכפת) אז לקחתי שני כדורים (אני חייב להפטר מהמילה הזו "אז" למישהו יש אחרת?) ואני נכנס לפגוש אותו, את הפסיכיאטר, הפעם מדובר בפרופסור, רם ונישא עם כי אני חייב לציין שהוא די חביב, מתנשא בהחלט, אבל חביב. (יש כמובן משהו מתעתע בחביבות הזו, ברור שהיא לא אמיתית ויש מאחורי עוד משהו: לכאורה היא אמורה להרגיע אותי, בפועל היא ממסכת אותי, ממוססת לי את ההכרה) וכך כשאני ממוסך (מכדורים וחביבות) וממוסס הכרתית אני יושב מול הפרופסור, תיקי הרפואי פרוש לפניו והוא מבקש ממני לספר את הסיפור. ברור לי שהוא לא לגמרי מקשיב (הם אף פעם; להוציא יחיד סגולה; לא מקשיבים) התיק לפניו והוא קורא בו בזמן שאני מדבר, התיק נמצא אצלו כבר מספר חודשים והוא יכול היה מין הסתם לעיין בו לא מעט, הרי בסך הכל מדובר בתיק די דק זה לא איזה רומן של טולסטוי…מדי פעם הוא עוצר אותי ומגניב שאלה, שהיא לרוב לא רלוונטית למה שאני מספר אלא (כנראה) למה שהוא קורא. בעיקר הוא מתעניין בבדיקה רפואית שהייתי בה בגיל שמונה (שאני כמובן לא זוכר, עברו ארבעים ושבע שנים) אצל איזה שהוא ניאורולוג עלום. הפרופסור מאוד מוטרד מהבדיקה, הממצאים: שני משפטים קצרים לא חד משמעים ללא כל מסקנה או הבחנה בסופם יכולים להעיד לדעתו על כך שסבלתי בילדותי מהפרעת קשב, ואזי התופעות שמהן אני סובל (כאמור מאז מאורעות מסויימים בעת שרותי הצבאי) נובעות מאותה הפרעת קשב. אחרי כארבעים וחמש דקות "לבביות" אנחנו נפרדים בלחיצת יד.

למרות שהייתי מוכן חוות הדעת שלו הייתה כמו מכה באף: בהתחלה תדהמה ואז עלבון צורב, כעס וזעם נורא ואז תחושת חידלון, הרגשה של עוול נוראי, הרגשה שאני ומה שאני עובר עלי לא ממש מעניין אף אחד. כצפוי הפרופסור נתן משקל רב לאותה בדיקה מלפני ארבעים ושבע שנים ופסל בבוז את מכתביהן של המטפלת שלי ושל הפסיכולוגית שערכה לי את האיבחון הראשון (שבו קבעה שללא כל ספק אני סובל מPTSD) הוא קיבל ללא סייג כמעט את האבחון של הפסיכיאטר מתאם משרד הבטחון (שגם הוא כמו אותו הפרופסור הגדיש לי בקושי רב ארבעים וחמש דקות בהן היה ראשו תקוע לרוב בטוח המחשב שלו, בעוד שאצל אותה פסיכולוגית שאבחנה אותי לראשונה (ללא תשלום!) ישבתי כשעתיים וחצי ובנוסף עוד תכתובת מיילים ארוכה) ניכר שהוא מזלזל בשתי המטפלות וכופר בעצם הזכות שלהן לחוות דעה (הן לא פסיכיאטריות הן לא מומחיות לנושא ובין בשיטין ניכר שהוא לא מחשיב את דעתן של נשים…) למרות שהצבא לא מתכחש כלל לעובדת התרחשות האירועים ולמרות שמפקדי בצבא העיד על כך שהשרות הצבאי בלבנון הסב לי סבל רב, לא הייתה שום התייחסות שהיא לארועים או לסיפור שלי בחוות הדעת. מבחינת הפרופסור הנכבד אני סובל מהפרעת קשב (על סמך בדיקה מלפני חמישה עשורים ולמרות שלא נקבעה כל אבחנה שכזו) ושאין לנסיבות חיי שום השפעה על הדברים שמהם אני סובל ובכלל מה שיש לי להגיד כלל אינו רלוונטי. הוא הרם והנישא גאון הדור (סימפטי וחביב בל נשכח) ישב ועלעל בתיקי חייך חצי חיוך וקבע מסמרות.

אכן יכול להיות שלשירות הצבאי שלי יש פחות משקל בחיי ממה שנדמה לי, יתכן בהחלט שאני סובל מדברים שמקורם עוד קודם לכן. אבל האם העובדה שאין חולקים עליה שבהיותי בן עשרים, חייל בצבא ההגנה הייתי שותף פעיל מאוד להרג שלא מתוך הגנה עצמית אלא כתוצאה מפקודה שגויה של שלושה אזרחים מבוגרים לא השפיעה על נסיבות חיי? לא ערערה את נפשי? לא פגעה בי? הרי הייתי צריך להיות פסיכופט גמור כדי שהדבר הזה לא ישפיע עלי. אני בטוח שזה השפיע על כולנו, כל מי שהיה שם, יש כאלה שהצליחו להתגבר ולהמשיך הלאה, להעלים את הצלקות ויש כאלו, כמוני, שהצלקות מגרדות להם כל יום.

 

4 תגובות בנושא “במחילת הארנב

  1. האם יקרה נס וסוף סוף מישהו יואיל בטובו לקחת אחריות? אינספור אכזבות מהמקום הזה הולכות ונערמות. ארץ אוכלת יושביה. מתנערת מעזרה וחמלה כלפי מי שנפגע ממנה. עידן, לא יודעת מה להגיד. פשוט מתביישת. על הביורוקרטיה, האטימות, האיוולת והעריצות.

    אהבתי

  2. עידן יקירי, אחרי החיבוק החם שאני שולחת לך, אני כל כך כועסת!!!!
    חוצפה, יהירות, טפשות ואכזבה קשה מאטימות של אדם אחד שמייצג מערכת שכשלה ונכשלת בתמיכה למי שמשלם שנים מחיר כבד וקשה מנשוא. בא לי לצרוח!!!!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s